"אני מרצה בגרמניה כדי לשכנע את הגרמנים לא לשכוח מה שהם עשו. אני גם מדבר עם הנוער בישראל, כדי שלא ישכחו מה עשו לנו וכדי שנדע איך אנחנו צריכים להתנהג. אבל אני חושב שקודם כל בכנסת צריכים ללמוד לדבר אחד עם השני. אם כיום בכנסת אפשר לצעוק על הורה של חטוף, אז לגמרי עברנו את הגבול".
לבד ברכבת
"אני זוכר שבבוקר למחרת הפוגרום אמא אמרה לי 'היום אתה לא הולך לבית הספר'. ואז, במשך שלושה ימים, לא נתנו לי לצאת לבד מהבית", הוא משחזר.
"כשיצאתי, ראיתי שתי תמונות שבחיים לא אשכח: הייתה ברחוב חנות לכובעי נשים בבעלות יהודים. הזכוכית של החלון הייתה שבורה, וכל הסחורה הייתה זרוקה בחוץ על הכביש. הייתה חנות נוספת, למכשירי כתיבה, שהייתה שייכת לזוג מעורב, גבר יהודי ואישה גויה".
"על המדרכה ליד החנות נכתב באותיות גדולות, שאפילו ילד קטן יכול לקרוא, שהחנות שייכת לחזיר היהודי שהתחתן עם חזירה נוצרייה. בעל החנות ניסה למחוק את זה במים וסבון, ולידו עמד קהל שלעג לו וצעק דברים לא יפים".
12 אלף ילדים יהודים וילדים נוצרים שאינם ארים נשלחו ברכבות משטחי גרמניה הנאצית והשטחים שנכבשו על ידה לבריטניה מדצמבר 1938 ועד ספטמבר 1939. את ההחלטה על מבצע ההצלה קיבלה ממשלת בריטניה בעקבות אירועי ליל הבדולח.
"ב־24 ביולי אמא התחילה להסביר לי שמחר אני אמור לנסוע ברכבת, ואחר כך באונייה, למקום שבו אנשים מדברים אחרת", נזכר שפי. "היא אמרה שהיא תכין לי את הבגדים, וביקשה שאכין את הצעצועים שאני רוצה לקחת. היו פי שניים צעצועים מבגדים, אבל בסופו של דבר, כיוון שהיה אפשר לקחת רק מזוודה, לא לקחתי צעצועים".
"בבוקר אמא לקחה אותי לאחת מתחנות הרכבת הראשיות בברלין, שם נפרדנו. לא הבנתי לאן אני נוסע, לא היה לי מושג. אני גם לא זוכר מה היא אמרה. אולי אמרה שעוד ניפגש אחר כך, אבל אני לא בטוח. אמא בטח ידעה שזה לא יקרה. אני רק זוכר שהיא רצה על הרציף, מנסה לראות אותי מחלון הקרון".
בהולנד הועלו הילדים על מעבורת, "ולמחרת בבוקר כבר היינו באנגליה, שם המשכנו ברכבת", שפי מתאר. "הגעתי למשפחה מאוד רחוקה שלי, שלא הכרתי והם לא הכירו אותי. התחלתי ללכת לבית ספר, כמובן לא הבנתי כלום".
"בתחילת ספטמבר, כשפרצה המלחמה, החליטו שצריכים להוציא את כל הילדים מלונדון, אז הגענו לכפר שבו אף אחד לא דיבר גרמנית. על הרכבת לכפר הזה היו שתי נשים שדיברו גרמנית" מספר.
הן היו מורות והחליטו לצרף אותי אליהן. גרתי איתן בבית גדול מאוד ועתיק ששייך לכנסייה. עבדו בו שתי מבשלות וגננים. באיזשהו שלב חזרתי ללונדון, ואז התחיל 'הבליץ', ושוב חזרתי לכפר".
"סיימתי שם תיכון וב־1949 עליתי ארצה. ב־1951 התגייסתי לחיל הים, ובהמשך הקמתי משפחה ושנים רבות עסקתי בענף המתכת, הייתי בעל מפעל".
בורות, לא אידיאולוגיה
מזה כ־20 שנה משמש שפי כאיש עדות. הוא מספר את סיפורו בגרמניה, בפני תלמידים וסטודנטים ובמוסדות שונים, וגם בישראל. "שיניתי את הגישה", הוא מודה. "בהתחלה, כמו כל ניצול, לא רציתי לשמוע גרמנית, לדבר גרמנית, לא רציתי את הפיצויים מגרמניה".
"בסוף הגעתי למסקנה שכשאני מסתכל על דור התיכוניסטים הגרמנים היום – מה הם אשמים במה שסבא וסבתא שלהם עשו? להאשים אותם זה לא נכון ולא פייר, וזה דווקא יוצר יותר אנטישמיות. שיניתי לגמרי את המחשבה שלי. בהתחלה, חברים שלי, ניצולי שואה, כעסו עליי, אבל בסוף הבינו שאני צודק".
"המכתב הזה מאוד ריגש אותי והוכיח לי שעשיתי את העבודה שלי מאה אחוז. מבחינתי, העיטור שקיבלתי עכשיו מלמד על ההבנה של הגרמנים את מה שקרה ואת מחויבותם לכך שדבר כזה לא יקרה שוב".
בסוף החודש, ביום השואה הבינלאומי, יצעד שפי לראשונה בחייו בין מובילי מצעד החיים באושוויץ־בירקנאו, המחנה שבו נרצחה אמו. האירוע יציין 80 שנה לשחרור המחנה. "הייתי כבר פעם אחת בביקור באושוויץ", שפי מספר.
"כשראיתי את כל המזוודות והנעליים, זה לא השפיע עליי. ואז הלכתי לארכיון, שאלתי את העובדת אולי יש מסמכים. הגברת חזרה עם כמה פתקאות ביד. זו הייתה כרטיסייה של אמי ושל אחותה. לפי זה ראיתי שהן הלכו יחד, עד הסוף".
התרעות פיקוד העורף