“ברגע שאור חזר הלב של כולנו התמלא בשמחה ובתחושת היי גדולה מאוד. חיכינו לזה שנה וארבעה חודשים”, מספרת פנינה אלקיים, אמה של עינב ז”ל וחמותו של אור. “התפללנו כל שנייה שאור יחזור גם כדי שאלמוג, הילד המדהים הזה, לא יישאר יתום מאב ומאם. אנחנו באמת מאושרים שאור סוף־סוף בבית. החיבוק שלהם היה מאוד־מאוד מרגש. שמחנו מאוד שהמפגש הזה הלך כמו שצריך, כי בכל זאת מדובר בילד קטן שלא ראה את אבא שלו כמעט שנה וחצי”.
עינב, בת 32 בהירצחה, נולדה בראשון לציון. היא הייתה מעצבת גרפית במקצועה. “עינב היא הבת הצעירה שלנו. יש לה שני אחים שגדולים ממנה ב־11 וב־15 שנה”, אומרת אלקיים. “היא הייתה ילדה מדהימה. אחרי שהיא נרצחה קיבלתי כל כך הרבה טלפונים מאנשים שהכירו אותה וסיפרו כמה היא השפיעה עליהם, עינב הייתה מלאת נתינה ותמיד כל כך עדינה. בשבעה הרגשתי שאנחנו בתוכנית ‘חיים שכאלה’ לבת שלי. הכרתי אותה היטב, אבל לשמוע כל כך הרבה דברים טובים עליה מאין־ספור אנשים, מבית הספר, דרך הסטודיו לריקוד, כי היא הייתה פעם רקדנית, ועד מקום העבודה, זה היה מצמרר. היא הותירה חותם בכל מקום שבו כף רגלה דרכה”.
אור (33) ועינב הכירו בתיכון. הם היו חברים טובים שנים רבות, עד שהחליטו לקחת את זה לכיוון רומנטי ומאז לא נפרדו. במשך עשור של זוגיות השניים נהגו לטייל, לנסוע לפסטיבלים ותמיד להיות מצוידים באוהל במכונית. בשנת 2021 נולד בנם, אלמוג.
את ערב חג שמחת תורה 2023 עשו אור, עינב ואלמוג בבית הוריה של עינב, פנינה ושלמה אלקיים, בראשון לציון. “בערב החג אכלנו ושמחנו. אור ועינב התעוררו ב־5:20 בבוקר ונסעו למסיבת ה'נובה', ואלמוג נשאר לישון אצלנו”, משחזרת אלקיים. “הם הגיעו למסיבה בסביבות 6:30, כשהתחיל כל הבלגן. אני התעוררתי מהאזעקות בבית, וישר שלחתי להם וואטסאפ. התכתבנו עד 7:40 בערך, ואז נותק הקשר עם שניהם”.
הוריה של עינב לא הצליחו לקבל במשטרה פרטים על המתרחש. “במוצאי שבת שלמה בעלי והבנים שלי, ליאור ואליאב, הלכו לחפש את אור ואת עינב בבתי החולים, ולא מצאו כלום”, אלקיים מספרת. “אחרי ארבעה ימי חיפושים הגיעה הבשורה הקשה, שעינב שלי נרצחה ואור נחטף ומוחזק בידי חמאס בעזה”.
אור ועינב נמלטו מהמסיבה אל המיגונית הסמוכה לקיבוץ רעים, ושם עינב נרצחה ואור נחטף, בלי שידע מה עלה בגורלה של אשתו. משפחות לוי ואלקיים נאלצו להתמודד עם האבל על הירצחה של עינב, עם החרדה לגורלו של אור בעזה ועם גידולו של אלמוג הקטן בתוך המציאות הקשה הזאת. “האתגר הראשון והמשמעותי היה לשמור על הילד הזה בשביל שאבא שלו יחזור ויקבל אותו בוגר יותר ממה שהוא השאיר אותו”, אומרת פנינה.
פנינה אלקיים אומרת שהטיפול באלמוג הוא הדבר העיקרי שעזר לה ולבני משפחתה להחזיק מעמד: “זה, נון סטופ, וגם ההתעסקות בציפייה ובתקווה לחזרה של אור. לא הופענו בכיכר החטופים ולא במהדורות החדשות, אלא עשינו דברים אחרים. אנחנו משפחה מאמינה, ופתחנו חמ”ל של קריאת תהילים כל יום לחזרתו של אור. וזהו, עכשיו אור פה. זה מה ששימח אותנו הכי־הכי בעולם. ברוך השם, אור חזר”.
בצד הקשיים האלה, אלקיים מבקשת להעביר מסר לכלי התקשורת: “אני מרגישה שבמשך כל התקופה הזו לא פונים מספיק למשפחות שכולות. אנחנו הרגשנו שקופים, עד שאור חזר. כשאור חזר, פתאום כלי התקשורת התחילו להתעניין בנו ולראיין אותנו. לפני כן אף גוף תקשורת לא פנה אליי ולא שאל על עינב או על מה שאנחנו מתמודדים איתו, כמשפחה. יש משפחות שאיבדו שני ילדים ואפילו יותר ולא פונים אליהן. אני חברה בקבוצת וואטסאפ של משפחות שכולות, וזה נושא שעולה אצל כולן, שאין מספיק התעניינות בתקשורת. חשוב לכל משפחה שכולה לספר את הסיפור של בני המשפחה שנרצחו. הרבה משפחות שכולות מרגישות שקופות. זה משהו שמאוד־מאוד חורה לי. חשוב שהתקשורת תיקח את זה לידיים ולאט־לאט תעבור משפחה־משפחה ותאפשר לכל אחת לספר את סיפורה. זה עושה טוב למשפחה שכולה, לספר את סיפור הילד או הילדה שלה, שנרצחו”.
התרעות פיקוד העורף