דני דיבר גם על השהות בין העצב לשמחה, על המעברים הבלתי נתפסים שהעם שלנו עובר “כל החיים שלנו שזורים בעליות וירידות. יש לנו ימים של בכי כמו היום, ויש לנו ימים של שמחה כמו השבתות שבהן רואים מישהו חוצה את הגבול וחוזר הביתה. זה גורלנו. אבל דבר אחד צריך להיות ברור – הממשלה חייבת להביא את כולם בפעימה אחת, באותו יום, באותה שעה. שלושה אוטובוסים. לא שלוש, חמש או עשרים פעימות. כולם ביחד. שלא ייקח חודשים. אני רוצה שהבן שלי בפורים הקרוב יתחפש עם הילדים שלו".
שרון נזכר בשיחות הארוכות, בהכנה לאותם רגעים כואבים, ובידיעה הבלתי נתפסת שאולי ניתן היה למנוע אותם. “יש מראות שהתכוננו אליהם שנה וארבעה חודשים, ועדיין זה מכה בנפש. כי אולי אפשר היה להציל אותם. אולי אפשר היה להחזיר אותם קודם. זו המחויבות המוסרית שלנו. זו המציאות של עם ישראל – כאב ושמחה זה לצד זה".
אך לצד הכאב, הוא שב ומזכיר את התקווה - “מאז שאחי אלי חזר, כשהוא ואוהד ואור חצו את הגבול – ראינו אותם במצב פיזי ירוד מאוד. וזה היה רגע של קריאת השכמה לכל מקבלי ההחלטות. אסור להמתין רגע נוסף. זה מה שהעם רוצה, וזה חוצה מגזרים. זה בדנ”א שלנו – להשיב את כולם. לא מעל 500 ימים. עכשיו".
דורון דיבר על הדואליות הקשה – אבל ושמחה שמשתלבים יחדיו, באופן שלא אמור להיות אפשרי “היום אנחנו פה. בשבת אנחנו בשישה חטופים שחוזרים. הלב מתפוצץ מאושר – שש חתיכות של שמחה חודרות לגוף. ואז עוד ארבע הלויות. והדאגה שלנו – איך ההסכם ממשיך, בלי עצירות, עם דדליין ברור. שביום הזיכרון, לכל המשפחות יהיה קבר לפקוד".
דורון פנה גם לממשלה ולמנהיגים הבינלאומיים ואמר "אני רוצה להגיד לראש הממשלה, שהתחיל את העסקה – תודה. ולווייטקוף, ולנשיא טראמפ – חובתם לא לסטות מהדרך. להמשיך. לא להיכנע לקולות שקוראים לחזרה למלחמה". בקול מרוגש, הוא דיבר על עידן - “עידן, הוא ילד. הוא עזב את כל החיים הנוחים שלו, בא להתגייס לצה”ל ולתרום. במנהרות הוא עזר לחטופים. בסרטון הוא חיזק אותנו. הוא לא אמור להיות כבול בשלשלאות. הוא צריך להיות בבית. זה לא ׳אם׳, זה עכשיו. ואנחנו פה, עד האחרון״.
התרעות פיקוד העורף