ליפשיץ, בן 83 במותו, היה עיתונאי במשך כ־50 שנה בעיתונים “דבר”, “על המשמר”, “הארץ” ו”גלובס”. הוא לקח חלק אקטיבי במאבקים נגד אפליות, למען התנועה הקיבוצית, למען ביטחון ישראל ולמען השלום, והיה טוטאלי וסוער בעשייתו. הכל מעידים כי למען המטרות שבהן האמין הוא נלחם עד הסוף.
"מאבק שני, והרבה פחות מוכר, היה פנים־קיבוצי. על אף שעודד חי בתוך הקיבוץ הארצי, הוא יצא בשנות ה־80 למאבקים נגד הנהלת מפעלי התנועה הקיבוצית בטענה שהיא מושחתת. היה לו אומץ. גם אחרי שסיימנו לעבוד יחד נשארנו חברים קרובים וניהלנו שיחות נפש. בשנים מאוחרות יותר הוא ניהל מאבק נגד הקשת הדמוקרטית המזרחית ופרסם נגדה מאמרים בעיתון 'הארץ'. הוא השתגע מזה שאנשי הקשת נאבקים בקיבוצניקים בטענה שאנשי הקיבוצים מקבלים פיצוי כספי עבור הוויתור על קרקע חקלאית. לפעמים הוא כתב דברים חריפים והיו עליי, כעורך, לחצים להשמיט משפטים נוקבים, אבל לא צנזרתי אותו אפילו פעם אחת".
“עודד באמת היה עיתונאי ואדם ללא חת”, אומרת העיתונאית עמית קרטס־בנין, שעבדה לצד ליפשיץ ב"על המשמר" בשנים 1983־1995. “אני הגעתי ל'על המשמר' מהעיר הגדולה, ועודד, שגם הגיע במקור מהעיר וגם היה קיבוצניק, היה גשר בין שני העולמות, כי הקיבוצניקים היו לרוב מסוגרים, ועודד היה אחר. הוא היה מאוד פתוח. הוא היה אדם מאוד תקשורתי, חביב ונעים. אני זוכרת אותו ככותב חד ואמיץ, יותר לוחם באישיותו מאשר עיתונאי. הוא לא פחד מכלום. פעם היה חוק שאסר מפגשים עם אנשי אש”ף, והייתה ישיבה על ספינה בקפריסין עם אנשי אש”ף. אני לא אזרתי אומץ ללכת. ועודד? עודד הלך בלי למצמץ. הוא לא התחשבן. הוא היה לוחם שלום, אבל הוא לא חשב שהפלסטינים נחמדים והוא לא בהכרח האמין להם. הוא חשב שהגעה להסכם איתם יכולה לסיים את הסכסוך ואת המלחמות”.
“אבא שלי היה עיתונאי חוקר, שמאוד דאג למה שנקרא ‘אתיקה עיתונאית’”, מספר יזהר ליפשיץ, בנו של עודד. “הוא לא היה מפרסם שום דבר בלי שהיו לו הוכחות חותכות, והוא תמיד היה פתוח לתביעת דיבה, מה שלא קרה, כי הוא תמיד ידע שהצדק איתו. הוא היה אדם של צדק חברתי. הוא נלחם מעל דפי העיתון בכל פעם שהוא ראה עוולה שנעשתה לשכבות חלשות או לבני מיעוטים, והתייצב תמיד לטובת האזרחים הפשוטים מול הממסד. היה לו צדק ערכי פנימי, והוא נאבק כדי שלא יקפחו אף אחד. הוא היה מייצר דעה מידע רחב ומהמון פרמטרים ומסנתז את זה למאמרים שהוא כתב. הוא הצליח לצפות את העתיד דרך המאמרים שלו”.
עודד ליפשיץ, יליד מאי 1940, גדל בחיפה. הוא היה חניך השומר הצעיר וסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה בשנת 1957. אז הוא הצטרף לגרעין נח”ל שהקים את קיבוץ ניר עוז. “אביו, שהיה מהנדס חשמל, היה ניצול שואה שכל משפחתו נספתה בשואה, והוא מאוד השפיע על אבא שלי ועל התפיסה שלו”, מספר יזהר. “הוא הצטרף להקמת ניר עוז בשנת 1957 עוד בטרם מלאו לו 17, ושם הוא הכיר את אמא שלי, יוכבד. בהמשך אבא התגייס לגדוד 50 של הנח”ל המוצנח ולחם בארבע מלחמות, ממלחמת ששת הימים ועד מלחמת לבנון הראשונה”.
ליפשיץ, שבין תחביביו היו נגינה על פסנתר וטיפוח גינת קקטוסים מפוארת, עסק בקיבוץ בשלל תפקידים, ביניהם מזכיר, מרכז, גזבר, יו”ר ועדת חינוך ויו”ר כלכלי. במקביל, החל לפרסם מאמרים בעיתונים השונים, בעיקר ב"על המשמר". בשנות ה־70 הוא נעשה פעיל מרכזי במחאה נגד ההתנחלות ברצועת עזה ובסיני. לימים התנדב במשך שנים רבות בעמותת “בדרך להחלמה”, שמתנדביה מסיעים חולים פלסטינים, בעיקר ילדים, לטיפולים מצילי חיים ממעברי הגבול לבתי החולים בישראל.
“הוא ראה בנושא השלום צורך אסטרטגי־קיומי של מדינת ישראל”, מציין יזהר. “הוא חשב שצריך לפתור את הסכסוכים, להשתמש במלחמות כמנוף להסכמים פוליטיים, ולא רק כניסיונות להכריע. היה לו משפט שגור, שאמר שישראל כבר כמעט מכניעה את הטרור משנת 1967. הוא אמר את זה גם בשנת 2020. הוא התייחס לזה שהמבצעים הצבאיים חייבים לשמש מנוף להשגת הסכמי שלום, שיחזיקו לאורך שנים. הוא האמין שאפשר לדבר עם הצד השני בשיח מכבד”.
ב־7 באוקטובר 2023 עודד ליפשיץ ואשתו יוכבד נחטפו מביתם בידי מחבלי חמאס. יוכבד שוחררה לאחר שבועיים וחצי. עודד נרצח בידי המחבלים לפני יותר משנה. גופתו הוחזקה בעזה עד השבתה בשבוע שעבר. “האירוניה היא שהדברים שהוא הכי פחד מהם תקפו אותו באופן אישי”, אומר יזהר. “הוא היה מאוד חרד לביטחון הקיומי של מדינת ישראל”.
התרעות פיקוד העורף