אין עונה יפה מזו בנגב. גשמי הימים האחרונים צבעו את המרחבים בירוק המשתרע לכל עבר עד האופק. העין אינה שבעה מלקלוט את המראות הפסטורליים, שכה חסרים לנו, יושבי הערים ושוכני הבטון. אולי הייתי מחמיץ את היופי הזה אלמלא שמתי פעמיי דרומה, אל יישוב קטן על גבול עזה. איזה קונטרסט. הירוק, השלווה, היופי, מתחלפים לפתע בשחור, בהרס, בדמעות, בכאב.
לפי רוח דברי ההספד המרגשים, של נשיא המדינה הרצוג, של האלמנה יוכבד, של האחות, של הילדים והנכדים, של ג’ומס – הטקסט רק יהלל את ה"שמוצניק" (ביטוי של המספידים), עיתונאי, מוזיקאי, מגדל קקטוסים, איש משפחה, קיבוצניק למופת.
כואבים וזועמים
זו הייתה הלוויה המונית. הכניסה לקיבוץ הייתה חסומה. עשרות מכוניות הוחנו בצידי הכביש המוביל לקיבוץ, והיה צורך לעשות רגלית דרך ארוכה אל בית העלמין, שכה רבים מהטמונים בו הם נרצחי השבת הארורה. המוני זֵרים – ובהם זר ממשלת ישראל – הונחו על הקבר הטרי. כמעט לא ראיתי אנשים דומעים. רק כואבים וזועמים. אולי גם מפוכחים, כפי שרמזה האלמנה יוכבד ליפשיץ בדברי ההספד לשותפה זה 62 שנה בדרך החיים וההתיישבות. בעוד ההספדים נמשכים, נטשתי לאיטי את בית העלמין ועשיתי דרכי ליישוב עצמו.
רעם הרמקול וצפיפות האדם התחלפו אט־אט בשקט. דממת מוות. אני פוסע בשבילי ניר עוז, שאת חלקם כבר הכרתי מביקורי הקודם. עם כל פסיעה ההלם גובר. בתים שרופים ומנותצים בזה אחר זה. כל עוד אינך רואה את מראות הזוועה במו עיניך, קשה להאמין. קשה לתפוס. לתשומת לב ראש הממשלה. הרס טוטאלי. פוגרום. חורבן. בתים שנשרפו על יושביהם.
בצדק משווים את מחבלי חמאס לנאצים הגרמנים. אבל כבר נאמר “לזכות" הגרמנים שהם לפחות לא התפארו במעשה ידיהם. מחבלי חמאס לא רק שהתגאו והתפארו, אף טרחו לצלם את פשעיהם, שלעולם לא יסולחו. הרצח של ברכה, רצח או חטיפה של רבע מאנשי ניר עוז, הם ההוכחה לכך. גם הבתים שלא נפגעו עומדים שוממים. אומנם, צידיהם מוריקים – ניר עוז, נוכחתי לגלות, היה יישוב מטופח במיוחד – אך יושביהם־בעליהם טרם חזרו.
טרם מצאו את העוז הנפשי לשוב אל נירם, קיבוצם. רק כשמתקיימת הלוויה של אדם שגופתו מוחזרת ב"אדיבות" חמאס, המונים פוקדים לפחות את בית העלמין. מאז 7 באוקטובר הזמן כאן קפא על שמריו המצמררים.
טווס על השער
בית אחר בית שרופים, הרוסים או נטושים. שלד של קלנועית שרופה, חלודה, קרעי ספרים, שרידי רהיטים, מרצפות שבורות, תקרות נפולות, קירות מפויחים. גן עדן שהפך לעיי חורבות. גן עדן שמצפה לתחייתו. “שמחה, בריאות" – מונח על הרצפה שלט סוריאליסטי. אני מתעכב קמעה ליד אחד הבתים. את תשומת הלב מושכים שני חתולים בחצר שזוכים לקערות אוכל. “מי שם?", בוקע קול מבפנים ואישה יוצאת לקראתי.
אני מופתע: “את גרה פה?", היא: “בוודאי, לא נטשתי ולא אנטוש. תביט מעליך". אני מרים ראשי ועל גמלון השער ניצב טווס מתהדר ביפי נוצותיו, בצבעוניותו הטורקיזית, מביט ביוהרה טווסית קדימה ואחורה, סימן מובהק של חיים ותקווה. לראשונה אני מחייך.
עוד כמה פסיעות קדימה, ולנגד עיניי מזדקר גן הקקטוסים המפורסם של עודד ליפשיץ ז"ל. כגן הזה לא ראיתי מעודי. מיני קקטוסים למכביר, נישאים אל על, בשרניים, דוקרניים, חגיגה לעין ולנשמה. להביט ולא לגעת. גן טיפוחיו של עודד, שבני משפחתו מבטיחים לשמור ולטפח. אני עומד במקום שבו בדיוק ניצבו יוכבד ועודד (על פי התצלום), בין בולבוסי קקטוסים גדולים, כשהם מחייכים, מאושרים בגן העדן האבוד שלהם.
בבית פנימה, הסמוך, המרוסק, עדיין עומד על כנו הפסנתר. גם הוא כבר לא יזכה למגע אצבעותיו של עודד הפורטות עליו.
והנה שלט מפתיע על קיר הבית: גוש קטיף (בעברית, ערבית ואנגלית). כמה סמלי. תזכורת לחבל ההתיישבות שפינינו (מה פינינו? אריק שרון פינה!) מתוך אשליה, לא רק של עודד וחבריו ה"שמוצניקים", אלא של רבים מאיתנו, שכעת יבוא השלום משני עברי הגבול. את העוטף, המלקק פצעיו, את יישוביו, את חבל הארץ היפהפה הזה, לא רק שלא ננטוש, כי אם נשקם, נפתח, נאדיר. הוא היה, הינו ויהיה סמל לחיים יפים, לאהבת האדם, לדבקות במולדת, לחקלאות משגשגת, להגשמה ציונית.
רק שהממשלה לא תתמהמה בסיוע לניר עוז והיישובים השכנים ובשיקומם.
יצאתי משער הקיבוץ בידיעה שעוד לוויות של חברים יקרים יתנהלו בבית העלמין שמאחוריי. לאחר כמה קילומטרים של נסיעה, פניתי שמאלה אל כביש צדדי. הוא הוביל אל מרחבי השטחים הפתוחים והירוקים, הרחק מדרך המלך הסואנת. השמש נטתה לשקוע במערב, השמיים נצבעו בצבעי כתום, כמו משתתפים באבל הכתום, ואף נפש חיה, או מכונית נוספת, היו בסביבה.
כביש חקלאי רב־מהמורות, צר מאוד, בין שני שדות אין־סופיים, משתרעים עד לאופק, של חיטה ירוקה בראשית צמיחתה. אוויר צח וקריר נכנס לריאות. ארץ ישראל היפה שלנו, האהובה, על מרחביה החקלאיים, עטפה אותי באהבה, שלחה לי ניחומים.
התרעות פיקוד העורף