בבוקר ה-7 באוקטובר, בהישמע התראת צבע אדום, מפקד החטיבה הדרומית, אל"ם אסף חממי ז"ל, רץ לחמ"ל והותיר את בנו בחדרו, לאחר שדאג שאחד הקצינים ישמור עליו. חממי והחפ"ק שלו, שכלל את סמ"ר תומר אחימס ז"ל וסמל קיריל ברודסקי ז"ל, יצאו ממחנה רעים תוך דקות ספורות, בהבנה שחדירת מחבלים לשטח ישראל התרחשה.
הם נסעו לעבר קיבוץ נירים מכיוון עין השלושה. בהגיעם לנירים, נפתחה אש לעברם במרכז הקיבוץ. במשך שעה ארוכה, ניהל הצוות קרב עיקש מול המחבלים, והצליח להדוף רבים מהם, עד שהוכרע. חממי נפצע ראשון, תומר וקיריל גררו אותו לצד מקלט בקיבוץ ,אבל המקלט היה נעול. כשהגיעו למקלט השניים דיווחו בקשר כי חממי נפגע. במקום נמצא חוסם עורקים שהיה כתוב אליו השעה שבה תומר ניסה להניח אותו כדי להציל את מפקדו, הם יכלו לברוח אבל הם בחרו להישאר שם ולא להשאיר את מפקדם מאחור.
מותו של תומר השאיר חלל עצום בלב משפחתו, חבריו וקהילת להבים, אך גם הותיר אצלם רצון להנציח אותו ואת מאפייניו, הקרבה, חברות, ותשוקה לספורט – בעיקר לכדורגל.
באחד מסופי השבוע של חודש אפריל לפני שנה, באישון הלילה שבין שישי לשבת, התכנסה חבורת של 11 צעירים, כולם חיילים בסדיר תושבי להבים, באצטדיון הישוב, כשהם חמושים בתרסיסי צבע והרבה נחישות. הם סיימו את מלאכתם לפנות בוקר בתחושה של שביעות רצון. החבורה ריססה וצבעה גרפיטי ענק על קיר האצטדיון, ברשות ובברכת מועצת להבים.
ציור הקיר הוא מחווה שיזמו הצעירים לזכרו של חברם, חלל צה"ל סמ"ר תומר יעקב אחימס ולזכרם של שאר גיבורי ישראל. בציור - דיוקנו של תומר, במדי קבוצת הכדורגל שאהד, מעליו הכיתוב: "לעזאזל, כמה גיבורים יש במדינה..." בנוסף, שמו של אחימס בכיתוב גדול, כשמתחתיו מופיעים תאריכי יום הולדתו ויום מותו. בצד מטה, צללית חבורה מקפיצה כדור, בסמוך לשלט דרכים המסמן תחנות בחייו של אחימס: ביה"ס התיכון אשל הנשיא, חטיבת הנח"ל והחטיבה הדרומית.
תריסר הצעירים גדלו יחד בלהבים מגיל הגן, קבוצה מגובשת וערכית. אמיר, האח התאום של תומר, הוא אחד מהחבורה. כעת, שנה וחצי לאחר נפילתו, תושבי היישוב, בני משפחתו, חבריו ומועצת להבים, מקיימים בפעם השנייה את הטורניר המיוחד לזכרו. הם יתכנסו באותו אצטדיון אשר תמונת הקיר של תומר מעטרת את אחד מקירותיו. מתוך רצון לשמר את מורשתו בדרך הראויה לו ביותר, דרך המשחק שאהב, נבחר הטורניר כאופן הנצחתו.
אמיר מספר שתומר שגדל בלהבים, מגיל צעיר אהב מאוד את כל סוגי הספורט, אך כדורגל תמיד היה במקום מיוחד בשבילו – גם לצפות וגם לשחק. לדבריו, "תומר נהג לשחק בימי שישי במגרש היישובי כדורגל, ומרוב שאהב את המשחק, הוא נהג ללכת עם חולצות כדורגל ביום-יום.”
ברנט מוסיף בעצב: "תומר חסר לי מאוד ביום-יום. כל סוף שבוע היינו נפגשים – אם זה לשבת לשמוע אחד את השני, לנסוע למסיבות, לשבת על פק”ל קפה או סיכום סופ”ש שכבר לא נראה אותו דבר בלעדיו". על תומר הוא אומר: "היה החבר להתייעץ איתו, שיגיד לך הכול בכנות – לא מורח ולא מלטף, אלא אומר את דעתו בלי מסננים, ובנוסף, עם לב ענק שתמיד יתנדב לעזור לכל מי שצריך ועם חיוך כובש, הפרח הכי יפה. הדרך של תומר הולכת איתי לכל מקום, ואני מתגאה לספר עליו בכל מקום שאני מגיע. מתגעגע אליך, אח שלי.”
הוא ממשיך ומספר: "עם תומר היינו עושים הכול, כל הזמן. לרוב יוצאים למסיבות, מטיילים ועוד המון דברים, אבל הדבר שתומר היה מתמיד בו קבוע זה הכדורגל של שישי. קבוע היו מתארגנות שתי קבוצות – 11 על 11, שחורים נגד לבנים. ממש האירוע המרכזי של שישי בצהריים. אחרי זה, מי ששיחקו היו מדברים על זה המון בוואטסאפ בלהט וגם לאחר מכן בערב כשנפגשים.
"כדורגל זה משהו שתומר התעסק בו המון. זה תחום שתמיד נורא עניין אותו – בין אם זה במעקב אחר התחום עצמו בעולם ובארץ, צפייה במשחקים של מכבי חיפה וריאל מדריד, ובין אם זה לשחק בעצמו במגרש. ובאמת, משהו שמאוד אפיין את תומר בהקשר הזה זה התחרותיות, האגרסיביות במשחק כדי לנצח והרעל בעיניים".
וינברג סבור שמשום כך הטורניר הוא הדרך הנכונה להנציח את חברו הטוב: "גם בטורניר – כל קבוצה מגיעה לטרוף את המגרש עם רצון לנצח בתחרותיות גדולה, אך עם המון ספורטיביות ואהבה לספורט, בדרך של תומר. ההנצחה של תומר בטורניר כדורגל בשבילנו הייתה מובנת מאליה, והרעיון שבו אנשים מקהילת היישוב וגם מאזורים שונים בארץ מגיעים לשחק, להוקיר ולזכור את הבן אדם שהוא היה – דרך הספורט שהכי אהב – זה דבר מיוחד".
החבר מדגיש: "אני בטוח שכל אחד שמשתתף באיזושהי דרך בטורניר, בין אם זה כצופה או כשחקן, יכול להרגיש בתוכו קצת ממי שתומר היה – משהו שבנוסף להנצחה הגדולה מעניק סוג של נחמה.”
נראה כי הטורניר השני לזכרו של סמ"ר תומר אחימס ז”ל שיתקיים כאמור בלהבים, מבטא את החיבור העמוק בינו לבין אהבתו לספורט. הדרך שבה בחרו חבריו, משפחתו והקהילה לזכור אותו, משחק מלא תשוקה, תחרותיות והקרבה, הולמת את האיש הצעיר שהיה.
האירוע, שצפוי למשוך אליו תושבים מלהבים ומחוצה לה, אינו רק תחרות ספורטיבית, אלא רגע של זיכרון, חברות ואחדות, חבריו בטוחים שזה יהיה בדיוק כפי שתומר היה רוצה.
לעזאזל, כמה גיבורים יש במדינה.
התרעות פיקוד העורף