לדבריו, "כל אורח שמגיע מרגיש כמו בסרט מלחמה כי האזור לא דומה בשום צורה לפגיעות שספגו באזור המרכז. ולא שאני מזלזל חלילה, כל אחד במדינה חווה את המלחמה שהותירה צלקות בכולנו, אבל אצלנו היא נראית אחרת, לאחר זמן ממושך של ירי ממרחק אפס על בסיס כמעט יום יומי". הוא מסביר ומוסיף, "האורחים רוצים לראות, הם צמאים לסיפור על חיזבאללה ונדהמים מהנזקים, יצאנו גם לסיור באזור".
דדוש לעומתו אינו נלהב מהמציאות שנכפתה עליו: "להגיע לחופשה שחיכית לה במטרה להתנתק מהמצב ולראות בטונדות, כיתות כוננות ונזקים גדולים לא מעניק לאף אחד תחושה של הנאה". לדבריו, "אנשים מחפשים לברוח ולא לצאת לחופשת מלחמה".
קרופרו מסכים עם דדוש ואומר: "אנשים מפחדים להגיע כי אין להם תחושת ביטחון, כמובן שיש את אלה שמחפשים לבוא ולפרגן לנו ויש טלפונים מרגשים, ששומעים את הרצון לבוא במטרה לעודד אותנו אבל יחד עם זאת גם החשש שלהם מורגש".
השניים מוסיפים כי בנוסף לאווירת המלחמה שנותרה ביישובי הגבול הפגיעה הכלכלית היא עמוקה, והרשויות וחברות הביטוח מערימות עליהם קשיים ומונעות מהם לשוב לפעילות בעסק. "יש לי 22 רייזרים, בשביל שהעסק יפעל אני צריך להשקיע בו חצי מיליון ש"ח", אומר קרופרו ומדגיש, "העלו לנו את הביטוח בעשרות אלפי שקלים והמצב ממש מדאיג, המלחמה נכפתה עלינו ואנחנו נאלצים להמשיך ולהתמודד איתה גם היום".
דדוש מוסיף: "תכננו לפתוח את העסק במאי ודחינו ליולי בגלל הנזקים. אנחנו נופלים בין הכיסאות - אף אחד לא יודע מה קורה איתנו. להוציא כסף ממקום אחר כדי לארח שתי משפחות בפסח זה לא הגיוני. הנזקים נאמדו בעסק במאות אלפי שקלים, רובם מרסיסים".
ובזמן שהשניים מנסים להרים את הראש, שושני - האיש האופטימי שבחבורה בוחר להביט קדימה: "הצפון צריך שיקום וחיזוק ואנחנו כאן בשביל להישאר, אבל צריך להאמין בצה"ל ולהמשיך לחזק את הצפון".
על אף החששות והנופים שנראים קצת אחרת, התקווה האמיתית היא שחייהם של אנשי הצפון והעסקים יחזרו למסלולם במהרה.
התרעות פיקוד העורף