גבאי מספרת כי היא מתקשה מאז השבעה באוקטובר לשוב לעבודתה שבעירייה, היא ובני משפחתה מקדישים את זמנם בעיקר להנצחתה של בתה: "ניסיתי לחזור לעבודה אבל אני לא מצליחה. שבוע לפני שקרה הטבח, שני אמרה לנו כשישבנו בחצר שהיא לא מבינה איך כולם חיים את החיים עם הלחץ של העבודה, רודפים אחרי כסף, בית וילדים ואנחנו השבנו לה שככה זה בחיים, והיא התקשתה להבין את זה".
מיכל הוסיפה: "שני תמיד הייתה ילדת חופש, של מסיבות טבע וטיולים בעולם, הייתה לוקחת מזוודה ומטיילת אבל היא גם הוכיחה שהיא יודעת מה היא רוצה מעצמה ולמדה משפטים, למרות שהיא התמרמרה על זה היא הייתה מצטיינת. עכשיו אני הולכת בדרכה לא רודפת אחרי שום דבר מנסה להיות בצ'יל".
לקראת חג הפסח וליל הסדר, מיכל אומרת כי לחג אין משמעות עבורה ועבור בעלה יעקב מאז שאיבדו את שני לדבריה, יעקב הציע שהם יאספו שולחן, כיסאות ואת מה שצריך ויערכו את ליל הסדר לצד קברה של בתם: "אין טעם לחג או לניקיונות וההכנות, מה זה שווה? שני לא פה והזמן שעובר רק מקשה עלינו בחגים. למרות ששני בטח הייתה רוצה שנעשה את החג כולם ביחד מכיוון שזה מה שהיא הכי אהבה אבל זה לא קל בכלל ולמי יש חשק. קיבלנו המון הזמנות לערב החג אבל בעלי אמר שהוא יחליט רק בדקה התשעים, מבחינתו ללכת לעשות את ליל הסדר בחלקה פה ביוקנעם עם שני ולהרגיש קרוב".
בשנה וחצי האחרונות איבדה מיכל גם את אביה שנפטר ממחלה קשה ואת אמה - שנפטרה משברון לב, לאחר ששכלה את נכדתה. ועדיין היא מקפידה להחזיק בזיכרונות שהיא נושאת עמה מתקופת החגים והימים שקרוביה עוד היו בחיים: "היינו משפחה אחרת, משפחה שמחה ומאושרת, משפחה של ביחד, מסיבות, ים ובילויים משותפים. גם ברגעים קשים שלא היה כסף הייתה המון אהבה ומשפחתיות ועכשיו הבילוי שלנו זה לנסוע לרעים כי שם שני הכי מורגשת או להרצות על הסיפור שלה. זה מה שמחזיק אותי. כשאין הרצאות כמו עכשיו, בפסח, אני נעשית לחוצה. חייבת להרגיש שאני ממשיכה למענה".
התרעות פיקוד העורף