"היו שנים שלא רציתי לדבר על השואה, רק לגדל את הילדים שלי. התחלתי כאשת עדות כמעט במקרה. יש לי גם חברים ניצולי שואה ועם השנים אני רואה אותם נעשים חולים ונסוגים ואני מבינה שעוד מעט אנחנו נגמרים" מספרת תמי.
כתב אישום מדור המייסדים
לתמי נכד שסיים לא מזמן שירות כקצין ועוד נכדה חיילת קצינה בצבא והיא מאד גאה בהם. "אני חרדה מאוד מהמלחמה. אני בשום אופן לא בעד מלחמות אבל באזור הזה לא היה אף פעם שלום וכנראה גם לא יהיה".
בעדות שנתנה במוזיאון בית לוחמי הגטאות בזמן המלחמה, היא מספרת על רגע מיוחד מאד עבורה: "כשהיו אצלי הקצונה הגבוהה, שבאו מהגבול הצפוני, הם ישבו ושמעו אותי אומרת את אותו הדבר – זו אמת עמוקה מאוד שלי שהחטופים נבגדו. בגידה כזו היא הרגשה איומה, אלה אנשים שנתנו את כל החיים בשביל המדינה, התגייסו לצבא ושילמו מיסים ולא משחררים אותם".
"ילדים תמיד נשארים ילדים"
היא עלתה לארץ לקיבוץ עין השופט בת 13 במסגרת עליית הנוער ולאורך החיים בישראל עסקה בעיקר בתחום חינוך ילדים כסייעת ולאחר שעברה המשפחה לכרמיאל גם כמנהלת במעון לילדים. "בגלל שלא היתה לי ילדות נורמלית תמיד היו לי רגשי נחיתות שלא למדתי אבל אלוהים נתן לי מתנה כשאחרי מלחמת יום כיפור חסרו גננות ובלי תעודת בגרות נבחנתי ועברתי את ההסמכה הרשמית לגננת בגיל 39. בגיל 62 כבר סיימתי תואר שני".
את החיבור המיוחד שלה לילדים היא מסבירה: "גם בתוך הזוועות לא הפסקנו להיות ילדים. רבנו ושיחקנו בינינו, אפילו בטרנספורטים של הצעדות ספרנו את עמודי הטלגרף כמשחק. ילדים נשארים ילדים ולכן אני יודעת לספר את הסיפור גם לילדים צעירים מאד. תמיד בתוך הרוע היה מישהו שהושיט לי יד ומשך אותי. כשהתבגרתי הבנתי את המעשים הטובים שעשו עבורי ועבור ילדים כמוני ורציתי להיות כמוהם".
פולק הספיקה לתעד את זכרונותיה גם בשני ספרים, "מלאכים יש רק במחברת" ו"לאה משום כך את אחותי".
התרעות פיקוד העורף