שפריריות ומשאלות
“חודש אחרי שמאי נרצחה נתקלתי במודעה שמחפשים מתנדבים לעמותת ‘יד עזר לחבר’", סיפר שרף. “כל חיי אני קשור לנושא של ניצולי השואה, חרה לי שנים שלא מטפלים כמו שצריך באלה ששרדו את השואה והגיעו לגיל מופלג. אבי איבד את הוריו, את אחיו ואת אחיותיו בשואה, ולי לא היו סבא וסבתא. אז החלטתי שאסע לחיפה להתנדב.
ענת רצתה עוד. “אמרתי לו שזה יפה ושזו מצווה", היא אמרה, “אבל רציתי לעשות משהו שמח יותר, משהו שיהיה ברוח האור והנתינה שכל כך אפיינו את מאי. היא הייתה כזאת, רגישה וטובה. תמיד הבחינה באנשים הדחויים, הלא מקובלים, אספה אותם אליה ועשתה כמיטב יכולתה לשמח אותם".
כך נולד הרעיון להנציח את מאי באמצעות חגיגות בר או בת מצווה לילדים ולילדות, שלולא העזרה לא היו יכולים לחגוג. ענת הקימה עם חברותיה את עמותת “השפריריות של מאי", קבוצת נשים שמסייעת למשפחה באיתור הילדות והילדים הנזקקים ובהפקת המסיבות, מא’ עד ת’, והכול לפי הרצון של כל ילד. למשל, אחת הבנות העדיפה מסיבה אינטימית שתכלול סדנה לצילום בסמארטפונים ושולחן של מקדונלד’ס – וקיבלה.
“אנחנו נפגשות עם הילדים והילדות, מספרות להם על מאי, ומסבירות שאנחנו מבקשות רק דבר אחד – שיזכרו אותה. כך היא ממשיכה לחיות בכל הילדים והילדות האלה. אני ממש מרגישה שזאת הצוואה שלה, לשמח אנשים", אמרה ענת בדמעות.
“מדובר בילדים שלא יכולים להיות בבית המשפחה שלהם, ילדים שהוריהם לא יכולים להיות שם בשבילם. אצלנו הם מוצאים בית. אנחנו איתם מהרגע שהם מגיעים אלינו, ולתמיד. לוקחים אותם לרופא ולבית הספר, מארגנים להם מסיבת גיוס ומקבלים אותם לשבת כשהם יוצאים הביתה מהצבא, מובילים אותם לחופה ומלווים אותם כשהם סטודנטים. חשוב לנו לתת לכל ילד וילדה סביבה חמה, בטוחה ואוהבת, שתאפשר להם לצמוח, להאמין בעצמם ולהגשים חלומות".
העוגות המרהיבות – עוגת מיניונים, עוגת כדורגל, עוגת איפור ועוגת סטיץ’ – עוררו התלהבות רבתי כשהבנות הגיעו לגן האירועים סולאנה בנתניה, וראו אותן לראשונה.
נטו פאן
בשעות שקדמו לחגיגה התרוצצו ענת וחברותיה ועשו הכול כדי להקל על הבנות המתוחות ולשמח אותן. הן הגישו ארוחת צהריים, פינקו בעוגות ובפירות, ודאגו לסיכות ראש שיסייעו בהכנעת אותם שוונצים סוררים. הן גם הניחו שקית עם קרח על ידה של אחת הבנות שנפלה, ועודדו לנוח קצת, ואחר כך להתלבש, והחמיאו בלי סוף.
“לקח לי חודשיים וחצי אחרי האסון להיכנס בכלל לחדר שלה", היא שחזרה. “זה קרה רק ב-20 בדצמבר, ביום ההולדת שלה. והיה לי קשה, לא רציתי לגעת בכלום. היום, בפעם הראשונה ההתארגנות קורית כאן, וחוץ מזה שהזזנו קצת את המיטה כדי שיהיה מרווח, הכול נשאר במקום. הידיעה שאני עושה משהו טוב לאחרים נותנת לי אוויר".
ואומנם, כשפלוטו עלה על המיטה של מאי, הזהירה אותו ענת: “שלא תעשה לה פיפי על המיטה! היא תאכל אותך מלמעלה". רגע אחרי היא כבר רצה לחדר אחר, להביא עוד כיסא.
החברות שהזמינו – בנות כיתה של כל אחת מהן ובנות קבוצותיהן בבית הילדים – מתחילות להגיע, ולנוכח החיבוקים והשמחה הניכרת היטב על פני הבנות, ענת ניגשת הצידה, דומעת.
גם לסב האוהב לא קל. שרף העיד שהוא “גם שמח, גם עצוב", והוסיף: “אשתי נפטרה לפני עשר שנים, ולפני מותה ביקשה ממני שאמשיך לבשל לילדים, שאשמור על המשפחה יחד. אז אני ממשיך. מאיצ’וק הייתה תמיד העוזרת שלי בבישולים. היא אהבה ממולאים, אז עשיתי ממולאים. אני זוכר כשהייתה חוזרת הביתה מהצבא, שמה את התיק ורצה אליי לעזור לי. עכשיו היא איננה, ואם האירועים האלה עוזרים לענת להרגיש שהבת שלה איתה, אני שם, מאחוריה, ואני נותן מה שצריך. גם כסף, והרבה".
כדי שהאירוע יהיה “נטו פאן", כדבריה, ענת נמנעת במודע מהצבת תמונות של מאי או מהקרנת סרטונים עליה. “אני לא רוצה להכביד עליהן, מגיע להן לשמוח", היא הסבירה.
כשגם יהודה וריקי כהן מגיעים, אפשר להתחיל. המוזמנות מסתדרות בהנחיית הדי.ג’יי בשתי שורות מקבילות כדי לקבל את פני הכלות הנרגשות. נדמה שהן אינן יודעות את נפשן כשכולן סביבן, מוחאות להן כפיים, ואחר כך נושאות אותן על הכתפיים. הן מחייכות מאוזן לאוזן, וכמותן ענת, לראשונה ביום הזה.
תמונת האושר הזאת תיצרב בוודאי בזיכרונן. היום המיוחד בחייהן המורכבים, המאתגרים. תמונת האושר הזאת תיצרב גם בזיכרונה של ענת שרף נעים. מאי שלה כבר לא איתה, ואת הכאב הזה אי אפשר להעלים, אבל היא זוכה להנציח אותה בשמחה ולממש את צוואתה בנתינה.
התרעות פיקוד העורף