"עד עצם הרגע הזה עוד לא קיבלתי טלפון ממישהו מהממשלה. אני לא מצפה לזה כבר. איך אוכל לדבר איתם? על מה? אין שום יחס, אין שום התעניינות. לא התקשרו, לא צלצלו, אפילו צלצול לא קיבלתי", סיפר.
למרות שהוא מודע לכך שהחילוץ לא התרחש ללא אישור מגבוה, הוא מדגיש את תחושת הניכור שנותרה: "ברור לי שהמבצע והחילוץ זה נעשה בהסכמה של הממשלה, זה לא בא סתם – אבל אפילו להודות אני לא יכול, כי אין לי למי".
"חשבתי שיחזירו את כולם תוך ימים – זה מזעזע שעברו 600"
הר, שחי כעת את חיי השגרה החדשים, מספר על תחושת חוסר האמונה שהמצב נמשך כל כך הרבה זמן: "אני חשבתי שזה עניין של כמה ימים להחזיר את כולם, וזה פשוט מזעזע לחשוב שזה 600 יום, זה בלתי נתפס", אמר.
במהלך השבי, כמעט ולא הייתה לו גישה למידע – והתקווה הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותו: "אני לא הייתי עם תקשורת ולא כלום, רק מה שהשובה שלנו סיפר לנו. כל פעם שלא נחתם הסכם, זה כל הזמן הכניס אותנו למתח או דיכאון. היינו נכנסים למחשבות – כן, לא, מה קורה. מה שהחזיק אותנו זו התקווה שאנחנו יוצאים. אבל אחרי 600 ימים – זה מאוד קשה, גם פסיכולוגית. כל אחד לעצמו, תלוי בכוח הפנימי שלו".
"בהתחלה לא הבנתי שזה הכוח שלנו שבא לשחרר אותנו"
לצד ההודיה על חילוצו, הוא מבקש להזכיר את החטופים שנותרו – ולקרוא לפתרון מדיני: "מה שעשו איתנו – החילוץ – אין מילים. אבל לעשות מבצע כזה ל־58 זה כל כך קשה. אני כל יום פוגש מישהו שהיה מעורב באיזושהי סיטואציה לחילוץ – מאות אנשים, אם לא אלפים. התכנון, הביצוע, המודיעין – אי אפשר לעשות את זה ל־58. אולי אחד, שניים, שלושה – אבל לא כזה מצב. הסכם זה הפתרון היחיד להחזיר את כולם הביתה".
"מעניינים אותי 58 החטופים שצריכים לחזור הביתה"
לדבריו, סדר העדיפויות ברור: "מה זה נותן לנו להמשיך במלחמה? עוד הרוגים, עוד חללים. אני לא רואה שמגיעים למשהו. קודם כול האנושיות – להביא את האזרחים של מדינת ישראל הביתה. אחר כך – לא אכפת לי אם תמשיכו או לא. זה כבר לא מעניין אותי. מעניינים אותי 58 החטופים שצריכים לחזור הביתה, לטובת כל העם – כדי שנוכל לרפא את עצמנו. כולנו. זה מאוד חשוב".
התרעות פיקוד העורף