אבל כשהשמש שוקעת, השכונה מתהפכת. השבילים הצרים מתמלאים בצעירים, בברמנים שמושכים כיסאות לרחוב ובצלילי מוזיקה שנמשכים עמוק לתוך הלילה. בתי הקפה מהבוקר הופכים לברים צפופים, ובמקום ריח החומוס מתפשט ריח האלכוהול. “ביום זה המקום הכי קסום בתל אביב,” אומרת זהבה, בת 68, שגרה בכרם מאז נישואיה. “אני יוצאת למרפסת, שומעת את הרוכלים בשוק, קונה ירקות טריים ומברכת על זה שזכיתי לחיות פה. אבל אחרי תשע בערב זה גיהנום. אנשים שרים, שיכורים מתווכחים, אופנועים חוצים את הסמטאות ואין לנו דקה של שקט.”
לא רק ותיקי השכונה זועמים. גם משפחות צעירות שניסו להשתקע בכרם מרגישות שהן חיות בתוך מסיבה בלתי נגמרת. “הילדים שלי לא נרדמים לפני חצות,” מתלוננת דניאלה, אם לשניים. “הם מתעוררים מרעש של אנשים ומהצעקות. אנחנו לא מתנגדים לבילוי, אבל צריך לשים גבול.”
"יש פה אווירה שאין בשום מקום אחר בעיר"
ומהצד השני הבליינים מאוהבים בכרם. “אני גר בכלל בחולון, אבל הכרם זה הבית השני שלי,” מספר לירון, בן 29. “אני לא מחפש מועדונים נוצצים, אני רוצה לשבת על כיסא פלסטיק, לשתות בירה קרה ולפגוש אנשים מכל העולם. יש פה אווירה שאין בשום מקום אחר בעיר.” גם תיירים מצרפים את קולם: “אני מרגיש כאן את תל אביב האמיתית,” אומר ג׳ייקוב , תייר מארצות הברית. “זה לא כמו הרחובות המודרניים, כאן יש נשמה.”
ובין שני הקטבים האלה תושבים ותיקים מול דור צעיר של בליינים נולדת הדילמה התל אביבית המוכרת. האם השכונה היא קודם כל מקום מגורים או מתחם בילוי. “הרחובות הפכו למסיבות רחוב מאולתרות,” טוען אברהם, בן 72. “הכרם הייתה שכונת עולים מתימן, עם היסטוריה ותרבות. מה שנשאר היום זה בלגן אחד גדול.”
המאבק הזה משקף אולי יותר מכל את פניה של תל אביב עצמה. עיר שחיה על התפר שבין מסורת להתחדשות, בין מסעדת חומוס עתיקה לשיפודיה שמגישה בירה בלילה, בין תושבים עייפים לבין צעירים רעבים לחיים. כרם התימנים, כך נדמה, הפכה לזירת קרב בין געגוע לשקט לבין תשוקה לרעש.
התרעות פיקוד העורף