“העמותה שלנו פועלת להקטנת העוני באמצעות סיוע אוניברסלי ושוויוני, לצד חינוך לערכים של ערבות הדדית והתנדבות. אנחנו לא מסתפקים רק במתן סיוע מיידי, אלא מנסים להשפיע גם על המדינה לקחת אחריות", מסביר וינטרוב.
הארגון מתבסס על רשת של כ־210 עמותות שותפות ו־55 סניפים בכל הארץ, המאפשרים תמיכה שוויונית במגוון רחב של אוכלוסיות ובכל קצוות המגזרים. מדי שנה ארגון לתת מסייע ל־100 אלף משפחות באופן קבוע, באמצעות חלוקת מזון, מוצרי טקסטיל, תרופות ושירותי חינוך והעשרה.
התקציב השנתי של הארגון עומד על כ־250 מיליון שקל, ורובו, מספר וינטרוב, מבוסס על תרומות פרטיות: “מתוך התקציב הכולל, התמיכה מהממשלה עומדת על כ־5 מיליון שקל בלבד. כל היתר - תרומות מהציבור, מקרנות ומגופים פילנתרופיים. אין לנו מספיק משאבים כדי לשנות את מצב העוני באופן מהותי, אנחנו בעיקר מאפשרים למשפחות לשרוד ולהבטיח את הצרכים הבסיסיים ביותר".
לא נשארים לבד
גם על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי המצב אינו מזהיר: נכון להיום ישראל היא המדינה הענייה החמישית ב־OECD, אחרי קוסטה ריקה, ברזיל, ארה"ב ולטביה, ומדיניות הקצבאות והסיוע שלה אינה מצליחה להקטין את הפערים. “את יכולה לראות שממשלות מתערבות עם קצבאות ותוכניות חברתיות, וישראל נמצאת מתחת לממוצע במדד העוני הבינלאומי. גם לאחר ההתערבות הממשלתית המדיניות המקרו־חברתית אינה יעילה מספיק. העוני נותר מוחשי מאוד עבור מאות אלפי משפחות, והקושי ממשיך לדור הבא", מוסיף וינטרוב.
מי שנמצאים בסיכון החמור ביותר הם הילדים. ישנם למעלה מ־600 אלף ילדים בישראל שחסרים להם מזון, ציוד חינוכי בסיסי והזדמנויות שוות להשכלה ולפיתוח כישורים. “העוני הוא ביטוי לחוסר משאבים בסיסיים. זה יכול להיות בתחום הדיור, הבריאות, החינוך או הבטחת מזון. משפחות רבות נאלצות לוותר על תרופות, מזון בסיסי או חינוך, כי אין להן מספיק כסף לממן את הצרכים ההכרחיים", אומר וינטרוב.
עוד הוא מוסיף כי "הבעיה המרכזית היא שאין גורם אחראי בממשלה לטיפול בעוני, אפילו לא משרד הרווחה. אומנם קיימות יוזמות מקומיות, ואנחנו מקווים שהרשות למאבק בעוני תקום ותפעל, אך אין כרגע בנמצא תוכנית ממשלתית חוצה משרדים עם יעדים ברורים ומדידים, שתאפשר גם לציבור לראות אם המצב משתנה לטובה או לא".
וינטרוב רגיל למצבי חירום, אבל מה שקורה מאז 7 באוקטובר והמלחמה עם איראן חורג מכל מה שהכיר. “זה לא רק מצב ביטחוני", הוא אומר, “זה מצב חברתי. והחברה הישראלית נמצאת עכשיו במבחן הכי גדול שלה: האם אנחנו ערבים זה לזה, או שכל אחד נשאר לדאוג לעצמו?".
אלא שגם במצבים של משבר ביטחוני, מחסור בתקציבים או הגבלות כלכליות העמותה מצליחה לשמר את רצף הפעילות שלה, ולהבטיח שאף משפחה לא תישאר לבד. הציבור הוא חלק בלתי נפרד מהתמונה - התרומות, ההתנדבות והמעורבות החינוכית של הקהילה מאפשרות לעמותה להרחיב את השפעתה ולהגיב במהירות למצבים משתנים.
לדבריו, התקציב הממשלתי שמועבר ללתת הוא טיפה בים: “התקציב השנתי שלנו הוא כ־250 מיליון שקל. מזה רק 5 מיליון מגיעים מהממשלה. כל השאר מתרומות: מהציבור, מהחברות, מהפילנתרופיה. אנחנו תומכים בכ־100 אלף משפחות על בסיס קבוע באמצעות רשת של 210 עמותות שותפות. אבל בואי נהיה כנים - אנחנו לא יכולים למגר את העוני. אנחנו יכולים רק לעזור לאנשים לשרוד. בזמן שמדינות מערביות רבות מספקות משאבים, בונות קצבאות ומנהלות מדיניות חברתית מסודרת, קורה דבר הפוך בישראל: במקום להישאר מעל הממוצע, אנחנו צונחים ממקום טוב למקום מתחת לממוצע".
וינטרוב מספר שהגיע לארגון אחרי שגילה נתוני עוני קשים בקרב ילדים: “אחרי שסיימתי את תפקידי בתור יו"ר התאחדות הסטודנטים רציתי להבין איך אפשר להשפיע ולשנות. כשנפתח לי הצוהר של לתת, הדהים אותי לגלות שכבר אז היו חצי מיליון ילדים במצב של חוסר ביטחון תזונתי. יותר מ־20 שנה אחר כך, לפי הנתונים שלנו, מדובר ביותר ממיליון ילדים, ומתוכם יותר מ־600 אלף במחסור חמור. זה מצב מתסכל - אנחנו עוזרים למאות אלפי משפחות ומעלים מודעות, אבל המגמה לא משתנה".
“בזכות הציבור"
מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל פועל כאמור הארגון בקצב חירום. “סיפקנו סיוע בשווי של יותר מ־2 מיליארד שקל", אומר וינטרוב. “מאות אלפי ארגזי מזון והיגיינה, ערכות חורף, ערכות חזרה הביתה למפונים וסיוע במלונות בצפון ובדרום. כשאיראן תקפה שוב התארגנו במהירות וחילקנו אלפי ערכות סיוע. אנחנו יודעים לעבוד מהר, אבל שוב: זה בזכות הציבור, לא בזכות המדינה".
בימים אלה מתכוננים בארגון לראש השנה ולחגי תשרי, לצד פתיחת שנת הלימודים. לצד חלוקת סלי מזון למשפחות עניות ולמפונים פועל פרויקט “לתת תיק" - חלוקת תיקים וציוד לילדים שגדלים בעוני. וינטרוב: “תחשבי על ילד שמתחיל שנה בלי מחברת, בלי תיק, בלי קלמר. התחושה של חוסר שייכות תלווה אותו כל החיים. הפרויקט הזה נותן להם התחלה שווה, לפחות ברמה הבסיסית. אלה לא מותרות - זה קריטי לתחושת הערך העצמי שלהם".
ארגון לתת פועל גם במטרה להחזיר את המדינה למעורבות ישירה בנושאים חברתיים, ומניח שללא הסכמה רחבה על ערכים משותפים וללא טיפול בעוני לא ניתן יהיה לבנות חוסן חברתי אמיתי.
“אחד הפרויקטים שמסיבים לי גאווה הוא ‘נוער לתת', ארגון הנוער שלנו, שמטרתו לחנך להתנדבות בתור דרך חיים, ולפתח מנהיגות ויזמות חברתית", מתגאה וינטרוב. “בדומה לתנועת נוער, אך עם דגש על התנדבות ועשיית טוב, אנחנו מוכרים על ידי מנהל החברה והנוער ומפעילים מדי שנה כ־2,000 חניכים, מכשירים מד"צים ומטמיעים בקרב הדור הצעיר את ערכי הערבות ההדדית, במטרה לסייע בבניית חברה צודקת וטובה יותר".
לדבריו, "כ־70% מהפעילות מתקיימת בפריפריה, 30% מהנוער נחשב בסיכון וכ־40% אינם יהודים, מה שתורם לחיבור רב־תרבותי. עם פרוץ המלחמה הוכרנו בתור גוף משלח על ידי משרד הביטחון ופתחנו שנת שירות, שמאז משתתפים בה כ־50 לתתניקים יוצאי שנת שליחות והגשמה בשלוש קומונות בבאר שבע, אשקלון וקריית ביאליק, כחלק ממאמצי השיקום בצפון ובדרום".
כשאני שואלת אותו אם המגמה היא לכיוון ייאוש או תקווה, הוא משיב שלאחר כ־30 שנות עשייה חברתית ציבורית - שמתוכן יותר מ־20 בתור מנכ"ל לתת, והצורך להתגייס שוב ושוב למצבי חירום, לצד הקרע בחברה ואי־ההסכמה על ערכי ליבה - הרגשות מעורבים. “התחושה לעיתים היא של תסכול ושחיקה, אך לצד האתגר יש גם סיפוק אדיר מההשפעה החברתית בסיוע למאות אלפי משפחות, ובכך שמעל למיליון ישראלים התנדבו ותרמו דרך לתת מאז הקמתו", הוא מודה בכנות. “ההבנה ש'אחרת אין לנו ארץ', שאם לא ניאבק על דמותה וזהותה של החברה הישראלית לא יהיה מקום בטוח לילדים שלנו, מחייבת אותנו להאמין שיש תקווה - ולפעול כדי להשיג אותה".
התרעות פיקוד העורף