“תוכנית המיקודים” היא תוכנית להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, בין השאר באמצעות הקמת יישובים מוסדרים לתושבי הפזורה הבדואית. בנגב מתגוררים כיום כ־330 אלף בדואים - כ־240 אלף מהם ביישובים מוסדרים, כ־80 אלף חיים בפחונים ואוהלים לא מובנים בתוך שטחי היישובים עצמם, וכ־90 אלף נוספים בפזורה שמחוץ ליישובים. כ־600 אלף דונם בדרום נמצאים תחת תביעות בעלות של בדואים.
שיקלי התייחס לאירועים ואמר: “מבחינת מה שקרה כאן בנגב לפני שבוע, אירוע חריג של מהומות בשגב שלום, הדבר היה יכול להיפתר בהתערבות גורמים פוליטיים שדחפו למציאת פתרון, והבדואים החליטו לוותר עליו. אנחנו שמים דגש במדיניות הפינויים שלנו על מתן מענה לאן אפשר לעבור".
לדבריו, החברה הבדואית מצויה כיום במציאות מורכבת: “בראייה כללית, אחרי השבעה באוקטובר יש מגמות סותרות: מצד אחד, יש יותר התקרבות של הבדואים לחברה הישראלית, הם משרתים, נופלים ואף יש חטופים מקרבם; מצד שני, יש מגמות הפוכות. התנועה האסלאמית פועלת בשטח, ואסור להקל ראש בכך. הם כמו חמאס ומושכים קיצונים בקרב החברה הבדואית. בנוסף, המערכת הפוליטית בתוך החברה הבדואית מקצינה את השיח לקראת בחירות".
בהציגו את תוכנית המיקודים, פירט שיקלי את סדרי העדיפויות: “לגבי התוכניות של הרשות לפיתוח ההתיישבות הבדואית בנגב, תוכנית המיקודים שלנו עובדת כך: רהט וחורה תחילה. רהט נעה לכיוון עצמאות כלכלית בזכות אזור התעשייה; היא לא צריכה שרשות הבדואים תסייע לה. רהט צריכה להתקדם לעצמאות כלכלית, והרשות צריכה להתמקד ביישובים הבדואיים האחרים. גם חורה צריכה לנוע לעצמאות כלכלית, אך היא עוד מאחור לעומת רהט, כי אין לה אזור תעשייה. מבחינתנו, לרהט ולחורה אותו היגיון".
שיקלי הדגיש את הצורך בשיקום המשילות והחזרת המדינה למוקדי פשיעה: “ביר הדאג’ היא ה’טובא זנגרייה’ של הנגב, פשיעה, הברחות, יריות. מדובר בסמל לאי־משילות: במקום שבו אנשים לא מתגוררים כחוק, כל מה שקשור לאכיפת החוק הופך לשולי. אני רוצה להחזיר את המורות־חיילות לבתי הספר בביר הדאג’. זה היה קיים לפני המלחמה ובתחילתה נעצר - נדאג להחזיר זאת. יש חשיבות גדולה שהנוער הבדואי יראה מדים לא כמשהו רחוק אלא קרוב וייווצר חיבור של שייכות".
התרעות פיקוד העורף