הטיילת יפה, אבל עונת הרחצה נגמרה והכול שוב שומם. בעלי העסקים שניסו לשרוד את הקיץ מדווחים שגם בשיא העונה המצב לא היה מזהיר. “יש ימים שאין נפש חיה", אומר בעל מסעדה ותיק. “פעם היינו צריכים להזמין עוד עובדים לעונה. היום אנחנו מצמצמים שעות. אנשים פשוט לא באים”.
רוב התיירים שמגיעים כיום לטבריה הם מהמגזר החרדי, והעסקים בעיר מתקשים לשרוד מזה. “אי אפשר לבנות עיר על ציבור אחד,” אומר בעל חנות בטיילת. “הם באים, אבל לא קונים הרבה. זה לא מספיק כדי להחזיק כלכלה שלמה”.
מה שהביא את טבריה למצבה, אומרים התושבים, הוא ניהול כושל ומתמשך של פוליטיקאים. אף ראש עיר בעשורים האחרונים לא הצליח להרים את העיר באמת, ובינתיים האוכלוסייה החרדית הלכה וגדלה. רון קובי עשה רעש ומהפכה, נבחר לראשות העיר כמעט ישירות מהפייסבוק, ניסה לשנות סדרי עולם, אך נפל בקול תרועה. אחריו באה הוועדה הקרואה, שהצליחה לייצב את העיר מבחינה כלכלית, אבל לא באמת הרימה אותה. לאחריה, בבחירות 2024, נבחר יוסי נבעה לראשות העיר - איש מערכת ותיק שמנסה לשקם את האמון ולהחזיר את טבריה למסלול של עשייה. אבל בשטח, אומרים רבים, השינוי עוד רחוק.
“אנחנו רואים עיר שנשחקת מול העיניים", אומר תושב ותיק. “אין תיירות, אין תעסוקה, אין תכנון. הכול הפך לפוליטיקה קטנה ומאבקי אגו”. אחרים מדברים על כאב שקט, של מי שעדיין אוהבים את העיר, חיים בה, אבל מרגישים שהיא התרוקנה להם בין האצבעות. הם מתגעגעים לתקופה שבה הרחובות היו מלאים, המסעדות עבדו עד הלילה והעיר נשמה קצב אחר.
טבריה זקוקה לניהול מקצועי וליד מכוונת שמבינה שתיירות היא לא רק קמפיין פרסום, אלא דרך חיים שלמה. אם יינתן לה סיכוי אמיתי, טבריה עוד יכולה לחזור להיות מה שהייתה - לא רק עיר על שפת אגם, אלא לב פועם של הצפון. כרגע הכיוון ברור: בלי ניהול אמיתי וחשיבה לטווח ארוך, גם הפרויקטים המפוארים ביותר יישארו ציור יפה על הנייר. טבריה לא צריכה עוד הבטחות, היא צריכה מנהיגות אמיצה שתדע להפוך אותן למציאות. היא זקוקה להחייאה.
התרעות פיקוד העורף