דביר מספר על רגעי האירוע: "הלכתי להליכה באגם במעלות, כמו כמעט כל יום. פתאום הרגשתי מכה חזקה בעורף, ממש כאילו מישהו זרק אבן. שמתי את היד על העורף והרגשתי משהו תקוע. עצרתי את השיעור שהקשבתי לו באוזניה וראיתי שני אנשים לפניי, ניסיתי לדבר איתם ולבקש עזרה, אבל הם לא כל כך הבינו עברית ונלחצו קצת. המשכתי הלאה, ואז כשהורדתי את האוזניה שמעתי צרורות ירי. הייתי בטוח שמדובר ברובה אוויר".
באותו רגע התקשר לאשתו כדי להתייעץ: "אמרתי לה שתקוע לי משהו בצוואר, אולי זה רובה אוויר, שתדבר עם אחד החברים שלנו ממד"א או מאיחוד הצלה, אולי מישהו יוכל לבוא ולשלוף את זה. המשכתי ללכת לכיוון האוטו - משהו כמו חצי קילומטר - והרגשתי בסדר גמור. האנשים בדרך נראו יותר בלחץ ממני".
כשנכנס לרכב, כבר חיכו לו צוותי ההצלה. "כשהגעתי לאוטו חיכה לי אמבולנס עם סירנות של מד"א ואמבולנס של איחוד הצלה, שלושה כוננים בכל ניידת. אמרתי להם ‘חבר׳ה, תרגעו, הכול בסדר’. הם התחילו לצלם כדי להראות לי שיש לי קליע תקוע בעורף. הם אמרו לי שאני חייב להגיע למיון מיד".
לדבריו, גם במהלך הפינוי נשאר רגוע: "בדרך הם לקחו לי מדדים, ואני כל הזמן אמרתי להם שהכול רגיל. כשהגענו לחדר ההלם כבר חיכו הצוותים. עשו לי צילום וראו שהכול בסדר. הרופא שלף את הקליע בקוטר 5.56 והוא רק הרדים טיפה את המקום. הכול היה מהיר ומדויק. בתוך שעות בודדות הכול נגמר".
האחות שטיפלה בו בחדר ההלם סיפרה לו שמעולם לא נתקלה במקרה דומה. "היא אמרה לי שהיא לא ראתה דבר כזה, שאדם הולך על הרגליים עם כדור תקוע בצוואר. אמרתי לה שכנראה זכיתי בנס. זו ההגדרה היחידה". מהמרכז הרפואי לגליל נמסר כי המטופל הגיע במצב קל, טופל בחדר ההלם, הקליע הוסר מגופו והוא שוחרר לביתו לאחר כמה שעות בלבד.
התרעות פיקוד העורף