זה היה נאום הבכורה שלה בכנסת, ובו קראה פרידמן לשבור את חומות השסע הפוליטי והחברתי, והזהירה מפני הסכנה שבהמשך החלוקה למחנות יריבים.
היא הדגישה שעל ישראלים מכל הקצוות - דתיים וחילונים, ימין ושמאל - לבחור בשותפות ובבניית ברית מתונה חדשה, במקום במאבק תמידי זה בזה. “הרגשתי אז בבטן שיש סכנה. לא התחלתי להבין עד כמה", היא אומרת כיום, כשהיא כבר פועלת מחוץ לכנסת ומנסה להגשים את החזון הזה בפועל. “חשבתי אז שנדרשת ‘ברית של מתונים'. היום אני חושבת שחייבים להתחיל ב'ברית ציונית' קודם כל הכוחות הציוניים".
פרידמן עזבה את סיעת יש עתיד ב-2020 בעקבות סירובו של יאיר לפיד להצטרף לממשלת אחדות. סוגיית האחדות נשארה רלוונטית גם כיום, עם תחילת שנת בחירות, כשכולנו תוהים האם תוקם ממשלת אחדות רחבה, ממשלת מעבר מהירה או ממשלת ימין קיצוני.
יוזמת המאה פועלת לעצב מחדש את השיח הפוליטי בישראל דרך “ברית ציונית" - שותפות מודעת של כוחות ציוניים מכל הצדדים. תפיסת הפרויקט היא שפשרה איננה חולשה, אלא תנאי לקיום משותף. חמש שנים אחרי אותו נאום מכונן השאלה על ממשלת אחדות או המשך הקיטוב רלוונטית מתמיד.
לבנות בסיס משותף
“הקריירה הציבורית שלי החלה בירושלים", מספרת פרידמן. "כבר ב-2007, כשחזרתי מלימודים בחו"ל, ירושלים הייתה בלב החיים שלי. מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, שמראה את המורכבות, הדמוקרטיה וההתפתחויות החברתיות. כשהגעתי לכנסת ידעתי להרגיש בבטן את הכיוונים והדינמיקה של המקום הזה, גם אם התהליכים לא היו תמיד מובנים".
תחושת הדחיפות הייתה ברורה בעיניה. “ציבור אחד מתייאש, ואחר ‘מנצח' את השני", היא מוסיפה. “מה שהיה חייב לקרות היה לבנות בסיס, ארגונים ותשתיות. תחשבי על הרפורמה המשפטית: היא קדמה לעבודה ארוכה בחברה האזרחית, שנים של יצירת תשתיות וחשיבה רעיונית. בישראל המרכז לא יצר תשתיות כאלה, ולכן הבנתי שכדי ליישם את זה צריך לפעול מחוץ למערכת הפוליטית, כדי לבנות אג'נדה משמעותית".
בעבודתה במרכז ליבא פרידמן מספרת על יצירת רשת רחבה של אנשים מגוונים מהייטק, עסקים, ממשלה וחינוך, במטרה ליצור מרחב פוליטי מקצועי ומגוון. “מטרתנו הייתה להשפיע על המרכז הפוליטי בישראל גם מחוץ למערכת הקונבנציונלית", היא מסבירה.
פרידמן ממשיכה: "הבנתי שהמדינה יכולה להיות יהודית או דמוקרטית, אבל לא שניהם בלי יוזמה ובלי פיתוח ערוצים כפולים. הפתרונות חייבים להיות מבניים. אנשים חושבים שדי בשולחנות עגולים או בפגישות נחמדות, אבל זה לא מספיק. גם הקואליציה צריכה לדעת איפה היא מוציאה את האנרגיה שלה ומה הצעדים המעשיים".
אין פתרונות קסם
“החברה הישראלית כיום אינה מחולקת לפי העמדות הביטחוניות-מדיניות הקלאסיות", מוסיפה פרידמן. “אנשים מחולקים על בסיס ערכים, גישות ומודעות ציבורית. אנחנו מנסים לזהות חלוקה חדשה שתתרגם את הברית הציונית לברית פוליטית, ולא למאבק של ‘אנחנו או הם'. בעשורים הראשונים למדינה זה עבד בצורה מדהימה: המדינה קלטה מיליוני עולים ויצרה שירותים ממלכתיים - ביטחון וחינוך - לא מגזריים. עם השנים הממלכתיות הזו נטבעה כאשכנזית וחילונית, והתפיסה המגזרית החלה להשתלט. היום העיקרון המארגן הוא מגזרי, והציבור מצפה שהממשלה תפעל עבור כולם, לא רק למי שבחר בה".
פרידמן מזכירה את ההיסטוריה של תשתיות רעיוניות בישראל. “פוליטית, זה לא נוצר בחלל ריק. כבר בשנות ה-80 וה-90 השמאל הפיץ את עולם זכויות האזרח האמריקאי - רעיונות, תרגומים, תשתיות. מאוחר יותר חקיקת ‘חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' נשענה על תשתיות כאלה. בשנות האלפיים ארגונים כמו ‘קהלת' ו'תקווה' עשו דבר דומה מצד ימין: הם תרגמו רעיונות של הימין האמריקאי והביאו אותם לישראל. זה היה עולם חדש, שלא היה מוכר לי כציונית. שמרנות, כלכלה חופשית והקשר בין כלכלה לחברה - כל אלה הפכו לתשתית רעיונית".
לפי פרידמן, המרכז בישראל לא יצר תשתיות כאלה מעולם. “כשהגעתי לכנסת כחלק מהמפלגה המרכזית היא לא ישבה על כלום. לא על תשתיות, לא על בסיס רעיוני. לכן יצאתי לפעול מחוץ למערכת הפוליטית, כדי להקים אג'נדה ולבנות מרחב פוליטי משמעותי".
פרידמן מסבירה שיש תמיכה ציבורית ברעיון, אך חשוב להבהיר את הממד הפוליטי שלו: “מצד אחד יש תמיכה. מצד שני כששואלים אם זה הופך לאג'נדה פוליטית, אז לא בהכרח. זה מתחיל בתור אג'נדה חינוכית מבוססת על הסברה והסברה ציבורית, ולא אג'נדה פוליטית מובהקת".
היא מדגישה את חשיבות הממלכתיות. “פעם זה היה החוזה בין המדינה לאזרח: המדינה מחויבת לתת שירות וזכויות לכל האזרחים, בלי קשר להשתייכות מגזרית, והאזרח מחויב לשים את טובת המדינה לפני טובת המגזר. ככל שאתה יותר מנותק או מתבדל אתה מקבל פחות תקציבים לחינוך, פחות שירותים, פחות אפשרויות, וזה קובע את עתיד הקהילה שלך".
התרעות פיקוד העורף