והכול התחיל בכלל במקרה. חברה רשמה אותה לתוכנית "סתם, בצחוק", היא מספרת. "לא ראיתי את עצמי כדמות שיכולה לעניין מישהו מבחוץ. אני לא טיפוס של פרסום, לא רציתי חשיפה. ואז פתאום טלפון ממפיקה שאומרת לי 'את בול בשבילנו', ואני עונה לה 'נראה לי שאת טועה. אני לחוצה, פרפקציוניסטית, זה גדול עליי'".
אבל שיחת טלפון אחת, ארוכה ומשכנעת במיוחד, גרמה לה לשנות את דעתה. "המפיקה פשוט מכרה לי את עצמי מחדש", בנדל מתארת. "לא בשבילה, בשבילי. היא אמרה לי: 'תבואי, תעשי את זה בשביל עצמך'. ואני באתי. הגעתי לאודישן עצבנית, אחרי שעתיים בפקקים, בלי אמונה בעצמי, ובכל זאת ניגשתי. ומשם, איכשהו כל פעם עברתי שלב. בכל פעם הייתי בטוחה שזהו, שזה השלב האחרון שלי, ובכל פעם זה המשיך".
אפשר לשחרר קצת
בנדל, פיינליסטית "מאסטר שף" העונה (הגמר מחר, אחרי החדשות, בקשת 12) היא אולי אחת המתמודדות הקסומות, האינטליגנטיות והמוכשרות בתולדות התוכנית. אחת כזו שכולם רואים את מעלותיה, אבל לא תמיד היא עצמה רואה אותן. "לא הרשיתי לעצמי לחלום על הגמר, לא העזתי", היא מעידה. "כל משימה הרגישה כמו האחרונה שלי. פחדתי להתאכזב. רק כשקיבלתי את הכרטיס לגמר באמת העזתי להאמין שזה קורה".
מאחורי ההתקדמות הזו הסתתרה גם עבודה פנימית, אינטנסיבית לא פחות מהבישולים עצמם. "אני טיפוס של פרפקציוניזם וחרדה", היא מודה. "על הסט, גם אם אני נראית רגועה, בפנים אני מתפרקת. כל משימה היא מלחמה עצמית בין השליטה לשחרור. בתחילת הדרך הייתי מתנצלת בפני השופטים על כל מנה. באמת מתנצלת. אומרת להם שזה לא מספיק טוב, שזה לא מה שהתכוונתי. והם כעסו ואמרו לי 'תפסיקי להתנצל, זה מדהים'. לקח לי זמן להבין את זה".
ובאמת, היא צמחה. בין משימות הלחץ והביקורות, בין הצלחות לטעויות קטנות, נולדה גרסה חדשה שלה, כזו שיודעת לבשל לא רק אוכל, אלא גם אמונה עצמית, אף שהיא יודעת שהדבר עדיין דורש ממנה עבודה. "'מאסטר שף' לימדה אותי שאפשר לשחרר קצת. לא הכול חייב להיות מדויק עד הפסיק. לפעמים משהו קורה כשהשלמות נסדקת, כשמניחים לאינטואיציה לעבוד. למדתי להיות רכה עם עצמי".
השופטים אהבו אותה מאוד. "הרגשתי שהם ראו אותי, זיהו בי דברים שאני לא זיהיתי בעצמי, והצליחו לכוונן אותי ליצירה ממקום פנימי, תשוקתי ופראי", בנדל מתארת. "היה מדהים לראות את עצמי דרך העיניים הטובות שלהם. הבאתי משהו שונה ומעניין, גם מבחינת פרופיל הטעם שלי. בזכות התחרות והביקורת של השופטים הבנתי מה היעד שלי, מה הטעמים שאני מביאה, והחיבור הזה של כל העולמות הוא חלק מהשפה שלי".
כל הידע של בנדל הוא אוטודידקטי: אינטרנט, בלוגים קולינריים, סרטוני יוטיוב, המון ניסוי וטעייה. "אני מגיעה מבית שבו אוכל תמיד היה במרכז", היא מספרת. "אבא שלי רב קונסרבטיבי, גרנו במשך חמש שנים באוסטרליה ותמיד היו המון אנשים בבית. בכל שישי-שבת היו מתארחים עשרות אנשים. אמא שלי מבשלת מהלב, עם שפע. קשה לי עם הסגנון שלה, היא עושה הרבה מנות במקביל, חותכת לעצמה את האצבעות כל הזמן, והכול מאוד מבולגן. אני, לעומת זאת, מאוד מסודרת. מאז הילדות לא נחתכתי מסכין. התחלתי לבשל בעצמי מתוך רצון לשלוט במתוקים ובקינוחים, התחום הראשון שהשתלטתי עליו בבית. תמיד ידעתי מה טעים לי ואיך להגיע לשם".
קרמל בכיתה ב'
בנדל מספרת שהיא לקחה את הביקורות כל כך קשה, עד שבחודש האחרון של השידורים לא יצאה מהבית. "פספסתי חלק גדול מהתקופה של השידורים", היא אומרת. "היה לי קשה לראות את התגובות. באיזה שהוא מקום קיבלתי אישור לשדים שלי. אבל עכשיו אני מבינה שזה בסדר. אני לא חייבת לעבור חלק בגרון לכולם, לא חייבת להיות קונצנזוס. אני צריכה להיות חזקה בסנטר של עצמי, לאהוב את עצמי בזכות מה שאני מביאה, בין אם זה יתקבל ובין אם לא".
לבנדל יש ידע רב בטכניקות של מטבחי עילית ובסגנונות שונים. "אוכל תמיד עניין אותי", היא משחזרת. "עוד כילדה בכיתה ב', כשלמדתי מה זה קרמל, הכנתי בבית קרמל מקילו של סוכר, עד שיצא משהו. אני זוכרת שהוא התגבש לכדי סוכרייה אחת ענקית בתוך הקערה, ואז פשוט זרקתי את הקערה לפח והחבאתי את זה מאמא שלי. תמיד רציתי לנסות דברים. להכין מרנג ולהקציף ולראות את החלבונים, מה קורה כשמכניסים להם אוויר, ואיך זה נהיה יציב, ואת כל התהליכים המאוד כימיים בדבר הזה".
התרעות פיקוד העורף