עוד קודם לכן, בסדיר, התופעה שנהגנו לכנות בשם "הלם בקו"ם" לא נגרמה רק כתוצאה מהמפגש עם מערכת היררכית שבה פועלים אך ורק לפי פקודה, אלא גם - ואולי בעיקר - כתוצאה מהמפגש עם האחר: הן אצל נער חילוני שגדל בשכונת וילות עם בריכת שחייה פרטית, והן אצל חברו שגדל במושב דתי בפריפריה.
שווים במדים
השנים חלפו, וגם אם צה"ל נותר כור ההיתוך המרכזי של החברה הישראלית, הרי שבעידן שבו כמעט כל חייל יודע מראש את המסלול והיחידה המיועדים לו, קטן מאוד החיכוך המבורך הזה.
ירידת משקלה של חוויית המילואים (שבהם נפגשו בעל עסק מצליח ומובטל, דוקטור לקולנוע עם קבלן עבודות עפר וכך הלאה) בהוויה הישראלית הפכה את החברה שלנו למפולגת יותר, מקוטבת יותר - ולו רק כפועל יוצא מירידת משקלן של חוויות קולקטיביות, משותפות לכל חלקי העם: באוהל במילואים לא משנה אם הגעת לנקודת ההתייצבות ברכב יוקרתי וחדיש שעולה כמו דירה קטנה, או בשלושה אוטובוסים: מרגע ש"עלית" על מדים, כולם שווים.
מדוע שבתי להרהר בחוויית המילואים שלי, שתמה לפני שנים ארוכות? לא בשביל להצדיע (על אף שמגיע!) למשרתי המילואים, אלא מפני שהשבוע ביקרתי במשרד הרישוי ברמת גן.
מתקשר האדם למשרד הרישוי, שומע בטלפון שהבעיה שלו כה חריגה עד שהיא מחייבת מפגש פנים אל פנים, מזמין תור דרך מערכת זימון התורים, משכים קום ביום הייעוד, לובש את בגדיו הטובים, מסרק את זקנו, מתבשם, שם פעמיו אל המשרד, מגיע חצי שעה לפני הזמן ו... מגלה שעבר ליקום מקביל!
לקוחות שקופים
אתמצת לכם את החוויה במילה אחת: סיוט. אותו חלל משרת הן את משרד הרישוי והן את לשכת התעסוקה, בחוץ עומדים מאחורי חבל הפרדה מאבטחים חמושים שמשמשים קו הגנה ראשון ופקידים לעת מצוא, מולם מתקבץ המון נזעם של אזרחים נרגשים ונרגזים, מנופפים בשלל טפסים שנועדו להוכיח משהו למישהו. ומילא זה: גם כשאתה כבר נכנס ומטופל, מתברר השירות כלא מקצועי, לא יעיל ולרוב גם מתנשא.
כאמור, לא על עצמי אני מבקש, כי לא אלמן ישראל: בזבזתי שעתיים מחיי? ניחא - המקרה שלי יטופל עד תומו, גם אם אצטרך להפעיל, נניח, עורך דין מטעמי ולהילחם בלבלרים עד לניצחון המוחלט. הבעיה היא שלא זיהיתי רבים כמוני בחדר ההמתנה.
היו שם קשישים שלא מסתדרים עם שירותים מקוונים (ולמרות זאת ננזפו על כך בגסות בידי פקידים שהיו יכולים להיות הילדים, שלא לומר הנכדים שלהם); היו שם עולים חדשים שלא בקיאים בהליכים הבירוקרטיים בשפה העברית; היו שם תושבים ארעיים שמצוידים ברישיון נהיגה ממדינה אחרת ונשלחים הלוך ושוב בין משרד הפנים למשרד הרישוי: זה לא מוכן להסדיר את רישיונם לפני שיוסדר מעמדם במרשם האוכלוסין, וזה מצידו לא מצייד אותם במסמכים הנדרשים.
היו אלה בעיקר שעתיים שמילאו אותי בעצב גדול, עד שחשבתי שאולי הגיע הזמן להקים איזו עמותה שבה יתנדבו אנשים רהוטים ודעתניים, שיודעים לעמוד על שלהם בנימוס המתחייב אך בתקיפות בלתי מתפשרת - וישמשו כפה לכל אותם האנשים שהמערכת דחקה לשוליים, כאלה שנדחים בגסות רק מפני שלא הבינו איזה הליך, שלא השלימו "טופסולוגיה" כנדרש. אנשים חלשים או מוחלשים שסופגים בהכנעה ובחיוך מבויש את התעמרות הפקידים - וכאשר הם כבר מעיזים להקים קול צעקה על שלא טופל עניינם, שומעים מהר מדי את המשפט המאיים: "שנזמין לך משטרה?".
בהערכה גסה (אך לא מופרכת) היו אלה כ-70% מהאנשים שמילאו את אולם ההמתנה: אנשים שקופים לכל רשות - וזה עוד במקרה הטוב, שבו הם אינם משמשים שק חבטות לפקיד או פקידה (קשי יום בעצמם, שכן עם כל טענותיי למערכת יש להודות שאנו, הישראלים, קהל ממש לא קל).
הזמנה לשרה
משרד הרישוי בישראל פועל תחת משרד התחבורה והבטיחות בדרכים. כך שלא נותר אלא לשאול את השרה הממונה: האם גבירתי, שידה כה קלה על כרטיסי הטיסה לנסיעות "עבודה" מענגות, ביקרה במשרד הרישוי ברמת גן?
הנה הצעה שרווח יח"צני נאה בצידה: התחפשי גבירתי כך שלא יכירו אותך, היפרדי לשעה קלה מנהגך, מאבטחיך ועוזריך, קבעי תור למשרד הרישוי כאחת האדם. המתיני מחוץ לחבל ואחר כך במשרד עצמו פנימה - ונסי לקבל שירות מאנשי משרדך.
מבחינתך זהו ווין-ווין: אם תמצאי שהכול פרפקט, אני מתחייב לפרסם את רשמייך כאן כלשונם. אך אם החוויה שלך תהיה דומה לשלי, הרווח שלך יהיה גדול אף יותר - אתן חשיפה פומבית לדרך שבה בחרת לפתור את הבעיה.
התרעות פיקוד העורף