לוחמי מילואים רבים שחזרו מהשירות הממושך במלחמת 7.10 מתקשים לחזור לשגרת חייהם. פעילויות הפנאי שאהבו לפני המלחמה, כמו ספורט, בילוי עם חברים או תחביבים שונים, פתאום נראות להם רחוקות או קשות להישג. האופי הממושך של המלחמה, יצר מצב שבו חיילי המילואים מעולם לא השלימו את המסע הפסיכולוגי מלחימה לחיים אזרחיים לפני שגויסו שוב לשירות.
כך גם הושע אהרון ונתנאל יהוד אליה, סטודנטים לניהול תיירות ופנאי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב שביקשו לחקור שאלות הנוגעות למחסומים הרגשיים, הפסיכולוגיים והלוגיסטיים שמנעו חזרה לשגרת הפנאי של הלוחמים לפני המלחמה, כמו גם בתפקידי התמיכה החברתית והמשפחתית בתהליך ההשתלבות מחדש.
מגמה עקבית שעלתה לאורך הראיונות שערכו השניים עם לוחמים אחרים בהנחיית פרופ' אמיר שני, ראש המחלקה לניהול תיירות ופנאי, הייתה שיבוש עמוק בשגרת הפנאי שלפני המלחמה. תחביבים ומפגשים חברתיים קבועים הוקפאו במהלך השירות, וחידושם לאחר החזרה הביתה התגלה כאתגר בפני עצמו. נושא חוזר בקרב המשתתפים היה תחושת "ריקנות" ראשונית או אובדן עניין עם חזרתם. למשל, אורי (24), סטודנט לאמנות שצייר 2-3 פעמים בשבוע למדיטציה לפני המלחמה, אמר שהוא "לא הצליח למצוא את היכולת לשבת ולצייר".
במקום זאת, הוא בילה את זמנו הפנוי בדרכים פסיביות מאוד (נטפליקס, טלפון, שינה), מתוסכל מאובדן תחביב משמעותי. דין (25), שחקן כדורגל נלהב, עדיין לא חזר לשחק עם חברים, ואפילו צפייה במשחקים הותירה אותו שטוח: "אני לפעמים צופה, אבל בלי להתרגש... זה כאילו משהו כבה". הוא ייחס את האדישות הזו ל"רעש רקע" קבוע בראשו לאחר קרב, מה שהקשה על החיבור מחדש להנאות העבר.
מעבר לקהות חושים, חלק מהמילואימניקים התמודדו עם אשמה ותחושת רצינות מפותחת מדי שפגעה עוד יותר ביכולתם לעסוק בפנאי. כמה מהם חשו כי "אין להם את הזכות" ליהנות כאשר אחרים עדיין משרתים או סובלים. אשמה זו גרמה לרבים לשקוע בעבודה, לימודים או חובות משפחתיות כדרך לפצות.
המשתתפים במחקר המליצו ליצור מרחבי פנאי לא פורמליים ולא קליניים שבהם יוצאי צבא יוכלו להתחבר מחדש. כשהם התגברו על מחסומים וקיבלו תמיכה, מילואימניקים רבים החלו לחוות את הפנאי לא רק כבידור, אלא כמרכזי להחלמתם ולזהותם. תוצאה בולטת הייתה הערכתם החדשה לפנאי כ"לא מותרות, אלא הכרח". "אנחנו לא רובוטים. גם אנחנו ראויים לנשום", אמר אחד המשתתפים, תוך שהוא תופס את התחושה הקולקטיבית שפנאי אינו שולי להחלמה אלא חיוני לה. הכרה זו - שפנאי מהווה צורך אנושי בסיסי ולא פינוק אופציונאלי - צצה כתובנה חותכת בכל הראיונות.
"מצאנו כי הקשיים העיקריים הם קהות רגשית, מתח מתמיד שלא עוזב, מחסור בזמן ועומס המחויבויות למשפחה ולעבודה. לצד זאת, תמיכה מחברים ומבני משפחה הוכחה כגורם מכריע בחזרה ההדרגתית לפעילות. אי לכך, המסקנה המרכזית שלנו היא שפנאי אינו מותרות ללוחמים. הוא כלי שיקומי חיוני שמסייע להם לבנות מחדש את תחושת הזהות ולחזור לחיים מלאים", מדגיש פרופ' שני.
הושע, בן 27, צבר למעלה מ־300 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה. בזמנו הפנוי עוסק בספורט, ובפרט בכדורסל ובריצות, ומשתדל להתמיד בהן ככל האפשר. נתנאל, בן 26, נשוי ואב לילדה קטנה, עובד בתחום הפיננסים בחברת SodaStream. מאז תחילת המלחמה לקח חלק ביותר מ־300 ימי מילואים במספר חזיתות שונות. בזמנו הפנוי חובב קולנוע, שחמט ופאדל.
"בעוד שאף אחד מהמשתתפים לא דיווח על אבחנה רשמית של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, רבים תיארו תסמינים הקשורים בדרך כלל ללחץ פוסט-טראומטי - חוסר שקט, חרדה ונסיגה - שהופיעו בשבועות שלאחר השחרור מצבא", מציין נתנאל, "זאת, בנוסף לתסכול ולצורך להתמודד עם מחויבות של עבודה, לימודים ומשפחה שלא הותירו זמן לעיסוקים נוספים".
הם ערכו 25 שיחות מעמיקות עם לוחמי מילואים בשירות קרבי במטרה לבחון את כניסתם מחדש לחברה האזרחית. כל המשתתפים היו גברים בגילאי אמצע שנות ה-20 עד תחילת שנות ה-40, שצברו מעל 100 ימי שירות מילואים בין השנים 2023-2025. על בסיס הממצאים הם ממליצים לפתח תוכניות פנאי קבוצתיות, ליצור הזדמנויות פנאי שמשלבות את המשפחה כולה, ולעצב מדיניות מוסדית שמכירה בחשיבות הפנאי לשיקום לוחמים.
התרעות פיקוד העורף