שנתיים אחר כך, בחגיגות בר המצווה לבנו של איתן, כאן בכותל, פגישה מקרית עם הרב שטיפל בגופתו של איתן, לימדה את משפחתו, פרק נוסף בסיפור הגבורה. הם גילו שאיתן נפל, כשידו אוחזת ברמון חי, שזרקו המחבלים לעבר הכח. רימון שאיתן תפס, אך לא הספיק להשליך בחזרה. איתן, בן ארבעים וחמש בנופלו, הותיר אחריו את אשתו - יעל ושבעת ילדיהם, את אמו – הדסה וחמשת אחיותיו. והמון בני אדם שחבים לו את חייהם.
בפתחו של היום הקדוש הזה, אני מבקש לשאת תפילה לשלומם של לוחמינו וכל חיילי צה"ל וכוחות הבטחון, בסדיר, בקבע ובמילואים, בכל מקום שהם. עם שלם עומד מאחוריהם! אנחנו עדיין מצויים במערכה, רק בימים האחרונים נוספו לדאבון הלב, עוד בנים יקרים ואהובים לרשימת הנופלים. מלחמה, היא רגע גורלי, מבחן לאומי, ואנו כאומה עומדים בו בצורה מפעימה, ונוסיף לעמוד בו - בנחישות ובעוצמה, עם כל הכאב הנורא. אני מבקש להודות לכל גורמי הביטחון, החירום, ההצלה והתמיכה. ולאחל רפואה שלמה והחלמה מהירה, לכל מי שנפצעו בגוף ובנפש, במערכה הזו ובכל מלחמות ישראל, לחבק אותם ואת משפחותיהם.
כשפוסקים הקרבות, מופיע השקט. כמו הרגע הקדוש אחרי הצפירה, שקורעת את השמיים. אך בשקט הזה אין מנוחה, זהו שקט כבד, שנותר בו חלל. שקט שבו אֵם מדפדפת באלבום וצורבת בעיניה כל זיכרון. שקט של אהוב, החושב על בת זוגו, שהספיקה להקליד הודעה, אך לא הספיקה לשלוח. שקט של ילדה וילד, שעבורם חיבוק של אבא או אמא, זו מילה אבודה. שקט של נכד, שהבטיח לבקר אך לא בא, שקט של נכדה, שתכננה להתקשר, אך קולה, כבר לא ישמע. שקט שאין לו שפה, וגם אין בו נחמה. ובתוך השקט הזה, מבינים, שגם כאן מול כותל הדמעות, המילים נעצרות, ונותרת דממה.
במעמד הזה, אני ניצב בפניכן המשפחות השכולות, עומד בחרדת קודש על מפתן ביתכן ובשם העם כולו - מבקש את רשותכן: להיכנס, לשבת אתכן. להיות אתכן. לבכות אתכן. לכאוב יחד, את החלל שאין בו אוויר לנשימה. לזכור את יקירכם כולם.
בשנתיים וחצי האחרונות ארצנו התמלאה בדמותם - בכל קרן רחוב - מחייכות אלינו פנים תמימות ויפות, ולצידן שורה קצרה. דרישת שלום של גיבורים, כמו צוואות, בכל פינה. נופלות ונופלים, שם, ותמונה. וליד כל אחת מן הפנים - משפט, ציטוט, או בקשה: "אל תפסיקו לרקוד". "בחיוך!". "היו טובים, הכי טובים!" "כמה כח יש לנו!" מילים, שמתחברות - לשיר אחד גדול, צלילי זכרון על מדבקות - "שירת הסטיקר" של דורנו – שירת החיילים שהלכו מעמנו, שירו של דור מופלא. זהו שיר של חיילים, לוחמות ולוחמים, שנלחמו ונפלו – על הזכות לשיר את שירת עמנו - על הזכות של כולנו לשאת, את שירת החיים.
איתן, מאהר, בארי, זכריה ועדי אודיה מייצגים בדמותם, אלפי נופלות ונופלים. האמינו לי, הייתי רוצה לדבר על כולם, הייתי רוצה לתת מילים ברגע הקדוש הזה, אודות פועלם, יצירתם, שירתם, כתיבתם והגותם. לספר על אלפי חיילות וחיילים,
שיצאו למלחמה בגבורה, כדי להגן על החיים שלנו כאן, ולהבטיח לנו חיים של שירה ויצירה. הם השאירו אחריהם חלל בלבנו, שלא יתמלא לעולם. אבל הם גם הותירו לנו אוצרות רוח: מחברות, שירים, סרטונים, יומנים כתובים, בהודעות וואצאפ ובמכתבים, ביצירות אומנות, או במעשים טובים וראויים בכל מיני תחומים, שמבטאים את עוצמת הרוח, את השירה הגדולה - שפיעמה בהם ומפעמת בנו.
שכן, לא על חרבנו אנו חיים, אלא לצידה. נאחז בה בעת הצורך, כמו עכשיו - ביד האחת, והיא תהיה חדה ונחושה. אך הרוח תמיד תהיה - וחייבת להיות - עוצמתית ונטועה ביד השנייה. הרוח, כן, הרוח - החולמת, הרוצה טוב. הרוח השואפת לשלום לחירות ולכבוד. הרוח שמלאה באמונה, באהבת האדם, העם והארץ. זוהי הרוח שיכולה לכל האתגרים, זוהי הרוח שבזכותה, מתוך הכאב אנו קמים, זוהי הרוח, שאנו מאחלים לפצועים - שאיתה ישובו למסלול החיים. זו הרוח שעומדת בבסיסם של כל השירים. רוח של עם, שבזכותה הוא מגיע להישגים מדהימים. הרוח הזו - היא הרוח עליה אנחנו נלחמים. החרב - היא כלי בידינו, אבל הרוח - היא מטרתנו.
מימי דבורה הנביאה ודוד המלך משורר תהלים, דרך לוחמי המחתרות ועד דורנו, לוחמינו נלחמים תמיד, על חיים של שירה חזקה ומהדהדת, מלאת חזון ומנחמת. "זהו שיר אחרי מלחמה, הוא תמיד מזכיר לי תקווה". ועכשיו תורו, של הדור הזה, של לוחמות ולוחמים, דור נפלא, שהוכיח שרוחו לא נופלת מן הדורות הקודמים - הגיע תורו של דור המלחמה - להעז ולחלום על היום שאחריה, לכתוב, את השיר שאחרי המלחמה, מגיע לו שיר של תקווה.
לעם שלנו - שיר אחד, שיר מרובה קולות. בבית המקדש, על ההר הניצב מעל המקום הקדוש בו אנו עומדים, שרו פעם יחד, שירת הלויים. מקצב אחד, בקולות שונים. מחוץ לחומות, תמיד עמדו אלה שחיכו שנפסיק לשיר יחד. וכשהפסקנו - חרב ביתנו. ההיסטוריה של עמנו חוזרת ומלמדת: כאשר הקולות משתיקים זה את זה - הסכנה גוברת. כאשר הקולות שרים יחד - האומה מתגברת.
במקום הזה, בו מושבעים דורות של לוחמים, נשבע כולנו – לעולם לא לשכוח את הנופלים, ומתוך הכאב והקושי ומתוך ההישגים הגדולים, נשבע להוסיף ולשיר את שירת החיים, לעד נישא את זכרם בלב האומה, ובשמם עוד נשיר, כולנו יחד, את השיר שאחרי המלחמה.
יהי זכרם של כל הנופלים והחללים ברוך, ותהא שירת חייהם צרורה בליבנו, בנפשנו וברוחנו לעד ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים מדור לדור ולנצח נצחים".
"נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג ורעייתו, משפחות שכולות, מכובדיי כולם.
שמתי את שתי כפות ידיי על שתי האבנים הגדולות ביותר של הכותל. בו ברגע הרגשתי כמה גדול כוחה של המוחשיות. האבנים הללו הן יותר מאבנים: הן תעודות חיות על מה שהיה; הן מחזיקות את התקווה למה שיהיה.
סיפור המתחיל בצעדיו של אברהם אבינו, הנענה לציווי 'לך-לך' ויוצא לסלול דרך לשירת הדורות שעתידה לצעוד בעקבות ההבטחה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' – ההבטחה שרקמה את הקשר שלא יינתק לעולם, בין העם לאדמתו.
על צדקת הדרך הזאת ועל הזכות להכות כאן שורשים, לחמו בכל דור ודור; על הגשמת החזון ועל הבטחת שלומו של עם ישראל בארצו, אנחנו ממשיכים להלחם גם בשעה זו.
כשהחליט דוד המלך לכבוש את ירושלים, העיר שניתנה ְלכל שבטי ישראל, הוא עלה עם צבאו בתחבולה, וכבש את העיר דרך צינור המים המוביל אליה. מאות שנים אחר כך יהודה המכבי, "איש גיבור ובן חיל מנעוריו; כגור אריה ישאג לטרף" יוביל את לוחמיו במעלה בית חורון ובעמק איילון.
יותר ֶמחמישים שנה יעברו, בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, יעמוד צוות לוחמים בלב התופת, מול נחשול של מאות מחבלים הפורצים את גדר הגבול בעזה.
זכיתי לפקד על המערכה שדורשת מאיתנו לקבל החלטות גורליות בכל שעה ושעה. את הכוח לעשות זאת אני שואב מרוחם ומגבורתם של הלוחמים והמפקדים. ַצבא שהוא בשר מבשרו של העם הזה. צבא שהוא העם הזה - שכוחותיו האיתנים של העורף הם סוד חוסנו. צבא שבו משרתי המילואים ומשפחותיהם הם חלק מהדופק הפועם של הלחימה. במאות ימי שירות, ִּבמסירות אין קץ, הם מוכיחים כי הניסיון שלהם הוא העוצמה המבצעית שלנו, וההקרבה שלהם היא מצפן הנתינה של העם כולו.
פקודיי, אני נותר ללא מילים מול אומץ ליבכם ונחישותכם. אין רבים בין ותיקי הלוחמים של ארצנו, שהשתתפו בלחימה ממושכת ומורכבת כמו זו שאתם מובילים. יחד עם דור המפקדים שלחם על תקומת המדינה ועל בניינה, אני מביט בכם בגאווה.
את הקרב של 'צוות פרץ', לומדים היום בבסיסי הטירונים של צה"ל. דור שלא ביקש את המלחמה, אך בכל יום שהיא נמשכת, אנחנו זוכים לחזות בתפארתו.
משפחות שכולות יקרות, היממה הקדושה הזאת היא עוד רגע בזמן המתמשך, שבו אנחנו נו שאים יחד איתכם את כאב האובדן. כאב שפוקד אותנו ביתר שאת אל מול עוצמת החיים.
אני כואב את חסרונם של הנופלים בגופי ממש. נחמה אמיתית לא אדע לתת. ַׂכתף להניח מתחת לאלונקה המייסרת של כאב השכול שלא יעזוב לעולם. רק יד מחבקת ושורותינו חסרות גם את נעדרי צה"ל אשר יצאו אל משימתם ואנו מחויבים להשיבם. נמשיך לצעוד לצידם של הפצועים והפצועות הנאבקים ִּ במחירי הגוף והנפש שהותירה בהם המלחמה.
השנה החולפת בחנה אותנו בכל זירה. עמדנו כחומה בצורה ותקפנו את הקמים להורגנו ביד ארוכה המגיעה לכל מקום. השבנו הביתה את החטופות והחטופים משבי חמאס. קבענו מסמרות ביטחון חדשות בגבול רצועת עזה ובגבול סוריה. בלבנון אנו פועלים ליצירת מציאות חדשה ולהשבת הביטחון ליישובי הצפון.
יצאנו למערכה חסרת תקדים נגד המשטר האיראני אשר במשך שנים בנה תוכנית להשמדת מדינת ישראל ופיתח יכולות מעשיות להגשמתה. לא החרשנו מול שליחותנו ההיסטורית, תקפנו בעוצמה וסיכלנו את תוכניות המשטר. נמשיך לעמוד על המשמר, לא נאפשר לאיראן לממש את שאיפותיה ונבטיח את נצח ישראל.
לנצח נהלך כשאנו חגורים בחרב כדי להבטיח חזון של שגשוג, צמיחה ושלום עבור ילדינו ונכדינו. כדי להגשים את החזון, נדרשת מאיתנו כעם, מכל חלקי העם, שותפות עמוקה במשימת הביטחון ונשיאה בנטל מתוך למידה והשתנות. המערכה הזאת מלמדת אותנו כי אלו הם תנאים הכרחיים לעוצמתנו הצבאית וכי הלכידות היא תנאי לקיומנו.
אלפי שנים חלפו מאז עלו דוד המלך ִּויהודה המכבי אל ירושלים. עשרות שנים חלפו מאז הסתער יורם ּבתעלות גבעת התחמושת. חודשים ארוכים חלפו מאז עמדו צוות פרץ ואור מול המחבלים. הם כולם יהיו רעינו לנשק לעולם. לצידם עומד גם אני ואיתי מפקדי צה"ל כולם – נענים לאותו הציווי להמשיך ְולעמול למען ביטחון ישראל. הוא הקושר אותנו יחד. הוא עוצמתנו.
"אין משמעות לחיים אם הם לעצמם", כתב הלוחם והמשורר אבא קובנר ברגעים הראשונים שבהם חזה באים מרחוק לקראתך, יש משמעותך בכותל. "רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו עדיך – ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. א ח ד – אבל אחד בציבור".
חיילי צה"ל ומפקדיו, כאן, למרגלות הכותל המערבי, אנו זוכרים את הנופלים כולם ואת הציווי שהותירו לנו לעמוד יחד, למען הבטחת ְשלומו של העם ושלומה של הארץ. ציווי העובר מלוחם ללוחמת המגינים על עמנו, זוכרים את הנופלים, ומבטיחים את נצח ישראל. יהי זכר הנופלים ברוך" .
אירוע הזיכרון הלאומי "שירים לזכרם בכנסת" התקיים היום בטרקלין שאגאל במשכן הכנסת זו השנה ה-16, במסגרתו ראשי המדינה ובני משפחות נשאו דברים ואמני ישראל ביצעו שירים לזכרם של החללים.
האירוע הוא יוזמה משותפת של הכנסת, אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון והאגף לנפגעי פעולות האיבה במוסד לביטוח לאומי ובהשתתפות משפחות שכולות.
במקביל, מתקיים בכיכר רבין טקס "שרים בכיכר" , של עיריית תל אביב יפו.