היום, בגיל 68, ברנשטיין מקרית ים מספר לראשונה בהרחבה על המסע הארוך שעבר מאז הפיגוע, מסע שכלל פוסט טראומה קשה, דיכאון עמוק, גירושים, הסתגרות ממושכת בבית ושישה ניסיונות התאבדות.
בשניות הראשונות כלל לא הבין מה התרחש. "לא הבנתי מה קורה. היה עשן בכל מקום. אחר כך ראיתי שהאוטובוס שהתפוצץ הידרדר ופגע בעוד אנשים בדרך. אני נשארתי באוטובוס בלי חלונות, בלי חזית. הכול היה הרוס, ראיתי שחור בעיניים".
אבל הרגע הקשה ביותר הגיע דווקא אחרי הפיצוץ. "עמדתי שם המום. הגיע שוטר וביקש שאבוא לתת עדות. בדרך עברתי בין כל הגופות. ראיתי הכול. בדיעבד זה היה מיותר לגמרי, אבל המראות האלה נחרטו בי לנצח".
בהמשך הוכר ברנשטיין כנפגע עבודה עם 45 אחוזי נכות נפשית. לדבריו, הסימנים הראשונים לכך שמשהו עמוק נשבר בו הופיעו כמעט מיד.
"הפיגוע היה ביום ראשון. כבר בסוף אותו שבוע הבנתי שמשהו לא טוב קורה לי. הייתי מסתובב סביב הבית ולא מסוגל לצאת ממנו. היה לי בית עם גינה, ופשוט הלכתי במעגלים. לא העזתי לצאת לרחוב".
כעבור כחצי שנה ניסה לחזור לעבודה.
"עליתי לנהוג פעם אחת בלבד. תוך כדי הנסיעה נתקפתי חרדה. השארתי את האוטובוס עם הנוסעים וברחתי הביתה. לא יכולתי יותר. לא סמכתי על אף אחד. כל אדם נראה לי חשוד. הפחד ניהל אותי".
באותה תקופה התמודדה אשתו עם מחלת הסרטן, אחת מבנותיו הייתה בשירות צבאי, והוא הרגיש שכל עולמו קורס.
"הילדה הקטנה שלי אמרה לי פעם: 'יום חמישי היה היום הכי כיף שלי, ועכשיו אתה עסוק עם אמא ועם כל מה שקורה'. זה שבר לי את הלב".
לאורך השנים עבר טיפולים פסיכולוגיים, קבוצות תמיכה וטיפולים שונים במערכת הציבורית.
לדבריו, אף אחד מהם לא הצליח לחולל שינוי משמעותי. "הפצע היה גדול מדי. אט אט התדרדרתי. בהתחלה בכלל לא הייתי בדיכאון. אחר כך נכנסתי לדיכאון עמוק יותר ויותר".
בהמשך התגרש, התרחק מאנשים והסתגר בביתו. "קמתי בבוקר וחיכיתי לערב. כשהגיע הערב חיכיתי לבוקר. הרגשתי שאין לי בשביל מה לחיות. הייתי משוכנע שאני מיותר בעולם".
במהלך השנים ניסה לשים קץ לחייו שש פעמים. "היו גירושים, היו מלחמות, היו חרדות. אבל בעיקר הייתה תחושה שאף אחד לא באמת מצליח לעזור. אתה מרגיש לבד לגמרי".
גם היום הוא אינו מסתיר שהטראומה עדיין נמצאת שם. "אני לא יכול לשכוח את המראות. הם תמיד שם. ההבדל הוא שהיום למדתי שאני צריך לחיות איתם".
לפני כחצי שנה הגיע ברנשטיין למכון מור, שם החל לעבור טיפול בטכנולוגיית TMS, גרייה מגנטית מוחית לא פולשנית המשמשת לטיפול בדיכאון ובהפרעות נפשיות נוספות.
"הגעתי דרך פרסום באינטרנט. ניסיתי כבר כל כך הרבה דברים, אז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד".
הטיפול מבוסס על הצמדת סליל מגנטי לאזורים מסוימים במוח והעברת פולסים מגנטיים מבוקרים, במטרה להשפיע על פעילות עצבית הקשורה לדיכאון ולמצוקה נפשית.
בתחילת הדרך הגיע לטיפול מספר פעמים בשבוע. בהמשך עבר למתכונת תחזוקה של פעם בשבוע.
"בהתחלה כל הזמן שאלו אותי איך אני מרגיש, ולא הרגשתי שינוי", הוא מספר. "אבל אחרי חודש וחצי או חודשיים פתאום שמתי לב שאני צוחק. שאני רוצה לפגוש חברים. שאני חושב איך לסדר את הבית. שום דבר אחר לא השתנה בחיים שלי, אז הבנתי שזה הטיפול".
לפני כחצי שנה הגיע ברנשטיין למכון מור, שם החל לעבור טיפול בטכנולוגיית TMS, גרייה מגנטית מוחית לא פולשנית המשמשת לטיפול בדיכאון ובהפרעות נפשיות נוספות.
"הגעתי דרך פרסום באינטרנט. ניסיתי כבר כל כך הרבה דברים, אז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד".
הטיפול מבוסס על הצמדת סליל מגנטי לאזורים מסוימים במוח והעברת פולסים מגנטיים מבוקרים, במטרה להשפיע על פעילות עצבית הקשורה לדיכאון ולמצוקה נפשית.
בתחילת הדרך הגיע לטיפול מספר פעמים בשבוע. בהמשך עבר למתכונת תחזוקה של פעם בשבוע.
למרות הקושי, הוא הרגיש שמשהו מתחיל להשתנות. "איכשהו המוח התחיל להגיב אחרת. אם לא הייתי מגיע לטיפול הזה, כנראה שלא הייתי כאן".
כיום הוא ממשיך להגיע לטיפולי תחזוקה.
"צריך להמשיך לחפש עזרה. המערכת לפעמים קשה ומתישה, אבל אסור לוותר. אני 25 שנה נלחם כדי לקבל טיפול".
לדבריו, גם כאשר נדמה שאין מוצא, חשוב להמשיך לחפש פתרונות. "אם יש משהו שלמדתי, זה שגם אחרי שנים של חושך, עדיין אפשר למצוא קצת אור. אני לא אדם בריא. יש עדיין ימים קשים, חרדות וזיכרונות. אבל בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים אני מרגיש שאני חי, ולא רק שורד".
ד"ר ניקי ליברמן, המנהל הרפואי של מכון מור, מסביר כי מטופלים המאובחנים עם פוסט טראומה אשר הופנו לטיפול ב-TMS בעקבות המלצת פסיכיאטר, חוו במקרים רבים שיפור משמעותי במצבם.
לדבריו, המשך טיפולי TMS לצד טכנולוגיות נוספות עשוי לסייע למטופלים להגיע לרמת תפקוד מיטבית ולשפר את איכות חייהם, גם לאחר שנים ארוכות של התמודדות עם טראומה.
התרעות פיקוד העורף