הדרך שנסללה מבית
שחר גדל בבית מסורתי והתחנך במוסדות שעיצבו את השקפת עולמו, מבית הספר שדה יעקב ועד לישיבת "תקוות יעקב" ומדרשת "עין פרת". דמויותיהם של אנשי רוח ומעשה ליוו אותו, אך הבחירה שלו הייתה תמיד אישית. כאשר נדחק להתגייס ליחידה 8200 בשל נתוניו האיכותיים, הוא השיב לאמו תשובה שסימנה את דרכו: "זה הזמן שלי לתת למדינה ולצבא בשטח". הוא בחר בשריון, טיפס בסולם הפיקוד, והפך למפקד שחי את פקודיו.
"האמת נמצאת בדיאלוג"
סיפורו של שחר הוא סיפור של חיבור בין ניגודים. כאחד משלישייה, שגדל לצד אחותו רותם, המתמודדת עם אוטיזם, למד שחר את אמנות הרגישות והחניכה. "לכל אדם יש דרך נכונה לחנוך אותו", כתב פעם, בתובנה שהפכה למצפן עבור פקודיו. כקצין, הוא לא הסתפק בניהול המשימות, אלא ביקש לייצר דיאלוג. בשיחותיו עם החיילים, בשבתות, הוא חיפש את האמת שאינה נמצאת בקונפליקט, אלא במפגש האנושי האותנטי.
קצינת החינוך של יחידתו חשפה בפני אסנת טקסטים ששחר הותיר אחריו, בהם נתן ביטוי לדילמה המורכבת ביותר של הלוחם – המתח שבין חובתו למשימה לבין הלב הפועם של אמו בבית. היה זה מסע אינטלקטואלי ורגשי שהפך אותו למפקד מסוג אחר, כזה שקיבל את אות מצטיין קצין שריון ראשי לא רק על לחימה, אלא על פיתוח שיטות לחיזוק החוסן המנטלי של לוחמיו.
צוואה חיה
בתקופה של שסעים חברתיים, שחר היה קרוב להשתחרר מהצבא, אך הבין שדווקא בתוך המערכת הוא יכול להיות גשר. היום, אמו אסנת מסכמת את מורשתו בתקווה: "שחר האמין שעם ישראל מחזיק מעמד לא רק בזכות הטנקים, אלא בזכות הרוח והיכולת שלנו לדבר זה עם זה. המשימה שלנו עכשיו היא לא לתת לקרע לנצח אותנו. זה מה ששחר היה רוצה".
כך, בין עמודי השכול לערכי "צו החיים", קולו של שחר נתנאל בוזגלו מוסיף להישמע – קול שקורא לאחדות, לדיאלוג ולמסירות עמוקה לעם ולארץ.
התרעות פיקוד העורף