לדברי החוקרות, בעוד שבשגרה עובדים סוציאליים מתמודדים עם מחסור כרוני ופערים בין המדיניות לצרכי השטח, הרי שבזמן החירום הלאומי הממושך הפער הזה הפך לבלתי ניתן לגישור. המחקר מדגים כיצד בשלבים הראשונים של הלחימה נוצר "ואקום שלטוני".
עובדים סוציאליים מצאו את עצמם טסים על חשבונם או נוסעים שעות לבתי המלון של המפונים, משתמשים בימי החופשה הפרטיים שלהם, ועובדים 14 ו-16 שעות ביממה ללא כל תגמול, רק כדי להעניק מענה ראשוני לנפגעי הטראומה והטבח.
המחקר משלב ראיונות עומק ושיחות עם עשרות עובדים סוציאליים בקו הראשון וניתוח כתבות תקשורת ופוסטים ברשתות החברתיות, ומציג תמונה מדאיגה של השפעות ארוכות הטווח של המלחמה על עובדי השירותים החברתיים - החל מהשלבים הראשונים ועד למערכות המתמשכות בצפון וברחבי המדינה.
המחקר מזהה חמישה צירי לחץ מרכזיים שהופכים את ה"התנדבות" לחובה: לחץ פנימי-מוסרי, לחץ מצד ארגוני העובדים והאיגוד המקצועי, לחץ מצד המנהלים בארגונים, לחץ ישיר מהמפונים והמטופלים, ולחץ ציבורי חברתי רחב. "ההצטלבות של הלחצים הללו מוחקת את זכות הבחירה של העובד", מסבירות החוקרות. "עובד סוציאלי לא יכול לסגור את הטלפון בערב או בסופ"ש כשמולו ניצב שורד מסיבת הנובה או משפחה מפונה מהצפון שנותרה ללא מענה בירוקרטי או נפשי חיוני. המערכת יודעת שהם לא יפנו עורף, ומנצלת זאת".
ד"ר לביא וגרינמן שלו מדגישות כי בניגוד לתפיסה הציבורית הרווחת הרואה בפעילות זו "התנדבות ערכית ורוחנית" גרידא, בפועל מדובר במנגנון כפייה מתוחכם. "התופעה שבה עו"סים נותנים מעבר להגדרת תפקידם אינה חדשה, אך לכל אורכה של המלחמה הנוכחית היא הגיעה לממדים חסרי תקדים שבהם המערכת פשוט נשענת על עבודת חינם של עובדיה כדי לא לקרוס".
ד"ר לביא מוסיפה: "אם המדינה לא תתעורר, לא תבצע ארגון מחדש של הגדרות התפקיד, ולא תתקצב באופן ריאלי משרות ותנאי שכר הולמים, קו ההגנה החברתי של ישראל פשוט יתפרק. לא מדובר על העתיד הרחוק אלא כבר על ההווה, וזה מצב חירום. הסתמכות על 'התנדבות כפויה' של כוח אדם שחוק אינה מדיניות חברתית - היא הפקרת העובדים והפקרת האזרחים כאחד".
התרעות פיקוד העורף