רועי: "התחתנו ביום העצמאות, ב-22 באפריל 2026. החתונה נדחתה פעמיים בגלל סבבי לחימה. ארבעה ימים אחרי החתונה שוב היינו על מדים ועלינו לגזרת הצפון, שם אנחנו נמצאים עד עכשיו. ירח הדבש שלנו כרגע בגבול הצפון".
מאי: "אחת השאלות שאני מקבלת בלי סוף ממי שלא עושה מילואים היא 'למה אתם עדיין ממשיכים לבוא?'. אצל רועי זה כבר סבב שביעי, אצלי חמישי. מאז תחילת 'חרבות ברזל' רועי עשה מעל 400 ימי מילואים, אני כ-300. אנחנו ממשיכים לבוא בשביל האנשים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים של שנינו. אין אופציה שאנחנו לא מגיעים".
מאי: "כל המילואים בנויים אצלי מרגעים קטנים. המטרה שלי היא שהחייל בקצה לא ירגיש שחסר משהו. אנחנו במלחמה ארוכה, יש פחות תרומות, פחות ציוד. קשה להגיד למי שמבקש, שאין. לפעמים אין מספיק ואת צריכה תמיד לריב עם כולם כדי להצליח לארגן מה שדרוש".
רועי: "אתה צריך גם לדאוג לכך שהחיים המקצועיים שלך לא יקרסו. זה קושי בהסתגלות בעבודה אחרי שנגמר סבב, זה קידומים והעלאות שכר שמדלגים עליך. במקום שיחת משוב על העלאת משכורת, אתה אומר שאתה הולך לשלושה חודשי מילואים. יש פער תהומי בין המילואים לחיים שבחוץ. זה מגיע על חשבון ההתפתחות האישית שלנו. אנחנו בהולד".
מאי: "אנחנו מאוד מתגעגעים זה לזה. רועי עסוק רוב היום, אני עובדת הרבה בלילה. אנחנו פחות מצליחים לדבר ולעשות שיחות ארוכות כמו שעשינו פעם, וזה מפריד".
רועי: "מאז החתונה התראינו פחות משבוע. זה קשה. הגעגוע אוכל אותך מבפנים. לפעמים אני רואה אותה 30 שניות, מחבק אותה בש"ג כלשהו וחוזר למשימה. רק לתת לה את החיבוק, להסניף אותה רגע, לעצום עיניים ולהרגיש כאילו אתה בבית. ואז אתה פוקח עיניים ומבין שנתראה כשנתראה. וגם כשנסיים את הסבב הנוכחי, יהיה מורכב לצאת לירח דבש או לחופשה. אני צריך לחזור כמה שיותר מהר לעבודה. אבל ננסה לגנוב איזה לילה בבית מלון. לשם שינוי, זה יהיה רק שנינו".
מאי: "הייתי מצפה ממקומות עבודה להתחשב יותר, להבין את הסיטואציה, לקדם יותר מילואימניקים".
רועי: "מקום עבודה צריך אנשים שיעבדו. אני מבין אותם, הם גם נפגעים מהאירוע הזה. אנחנו פשוט צריכים שמקבלי ההחלטות יסתכלו ויבינו באמת מה הצרכים של מילואימניקים, ולא יגידו 'הנה, קיבלתם שובר לנופש בארץ'. שובר לנופש זה חשוב, אבל יש דברים כל כך הרבה יותר דחופים שאנחנו צריכים בחיי היומיום".
"אלה הערכים שגדלנו עליהם"
קרן: "צה"ל מבין את העומס על העורף, וכך קם מערך קצינות מעטפת השירות. לפני כמה חודשים, במסגרת המיועדת לנשים דתיות שעשו שירות לאומי, התגייסתי לגדוד של בעלי וסיימתי את ההכשרה. הפנייה להצטרף למילואים הגיעה מהמג"ד. במסגרת התפקיד אני אחראית על ליווי משרתי המילואים והענקת מענה רציף לבני המשפחה שבעורף, כולל סיוע במיצוי הזכויות. בקרוב אני מתחילה סבב של 100 ימי מילואים. בעוד כמה חודשים אקבל דרגת קצונה אקדמית. מרגע שפנו אליי עם ההצעה להתגייס הרגשתי תחושת משמעות. אני רואה בזה המשך ישיר לתרומה של איינאו, שתמיד בבית שלנו יש מי שעושה מילואים. אלה הערכים שגדלנו עליהם. אנחנו גם מחנכים את הילדים לנתינה ולאהבה למדינה. כמו כן, אני מגיעה לתפקיד כמי שיודעת מה זה להיות בעורף. יודעת עד כמה זה קשה להיות חודשים לבד, ולהחזיק בית, ילדים ועבודה. אני מכירה בחשיבות קיומו של מישהו שמקשר בין הגדוד לעורף ולהפך. חוויתי זאת על בשרי".
קרן: "אני זוכרת את הרגע בבוקר 7 באוקטובר שבו איינאו עולה על מדים, יוצא מהבית, ואני דוחפת לו לחמניית שניצל. ואז את כל הימים שבהם הוא בכפר עזה ואני לא יודעת מה קורה שם. רגע נוסף שזכור לי הוא כשחיילים הגיעו אליי, להודיע שאיינאו נפצע קשה מאוד. תהליך השיקום שלו עדיין נמשך".
קרן: "בתקופת המילואים של איינאו היו המון רגעים של מרחק ובדידות, וגם רגעים של יחד כשהוא היה מגיע הביתה. מצד אחד, כשאנחנו יחד, הזמן יותר מרוכז, יושבים ומדברים יותר. מצד שני, צריך ללמוד לגשר על הפערים, ללמוד איך הוא מוצא מחדש את המקום שלו במרחב המשפחתי. גם במהלך השיקום לא תמיד קל, לא תמיד יודעים לתווך רגשות, אבל יש המון קרבה ורצון להיות יחד כל הזמן. חמישה ימים אחרי המועד שבו איינאו נפצע קשה היינו אמורים לטוס לחופשה זוגית בבודפשט. החלום שלי הוא שנטוס לשם אחרי השיקום".
קרן: "אין הבנה אמיתית של ההתמודדות של המשפחות. העומס על המשפחות הוא באמת אדיר. יש כיום תמיכות כאלה ואחרות, אבל בסוף עדיין עומדת אותה אמא ובת זוג עם ילדים, וצריכה ללכת לעבודה, להחזיק את הבית, וצריכה וצריכה. אני חושבת שחסר מערך תמיכה נרחב בעורף. אם זה להזרים תקציבים לחטיבות כדי שיוכלו להעביר לעורף, ואם זו עזרה טכנית של בייביסיטר, ארוחות ואפילו סיוע של הנדי-מן בבית. צריך שיהיה מערך תמיכה מובנה למשפחות, ולא על בסיס החזרים כאלה ואחרים. למדינה יש גם אחריות לפעול להרחבת המענים למתן סיוע נפשי משמעותי ללוחמים ולמשפחות שלהם".
התרעות פיקוד העורף