"הפגיעות היו קשות ביותר. במחלקת העיניים, למשל, הכל נותץ. הצלנו מה שהיה אפשר להציל, וזה לא היה הרבה. האזור שנפגע ישירות עבר הריסה מבוקרת. החלק האחר ישוקם. הפגיעה הורידה את היקף הפעילות שלנו בצורה משמעותית - למעלה מ-30% מחדרי הניתוח נהרסו - אבל די מהר הגברנו את הפעילות. זה דורש מאמצים רבים ויכולת יצירתית מאוד מצד הצוותים", מספר נבו.
המרכז הרפואי איבד באירוע 144 מיטות אשפוז. "אנחנו בשלבי תכנון מתקדמים של מגדל האשפוז החדש", מעדכן נבו. "הוא גדול מאוד, כ-70 אלף מ"ר. מתוכננים בו מחלקות אשפוז, חדרי ניתוח, חדרי צנתור מוח וצנתור לב, מרכז מוח, מרכז לב, מכון דיאליזה, וחניון תת-קרקעי שייהפך לבית חולים חירום בשעת הצורך. הוא צפוי להכיל כ-500 מיטות אשפוז".
תוכנית הבניין החדש אושרה בשבועות האחרונים בוועדה המחוזית וההערכה היא שהבנייה תימשך כשבע שנים. "זה יהיה בניין חדיש, בתקנים מודרניים, עם מיגון מלא ורכיבים שהם יותר ממה שמרכז רפואי כזה מכיל בדרך כלל", המשנה למנכ"ל מבטיח. "אנחנו חושבים על הכל: על הצרכים של המשפחות, של המאושפזים ושל המטופלים. בית החולים יֵצא מחוזק בהרבה".
סורוקה מתמודד בשנים האחרונות עם עומס עצום, בעיקר על רקע המצב הביטחוני. פגיעת הטיל והמגבלות שיצרה הקשו עוד יותר על ההתמודדות. במקביל לחזרה לתפקוד מלא, נמשכת עכשיו תנופת הבינוי. "בשנה הקרובה נחנוך ארבעה פרויקטים במרכז הרפואי", מבשר נבו.
"בקרוב ייחנכו ההרחבה של המחלקה לרפואה דחופה וחדר הטראומה, שייתנו מענה לצרכים הגדלים של אוכלוסיית הנגב. בהמשך נפתח שלושה בניינים חדשים בקמפוס הצפוני של בית החולים: בניין הפגייה הממוגנת, בניין המחקר ובניין השיקום, שיכלול לראשונה בדרום גם שיקום ילדים. המחלקות השונות נבנות על פי תחזית אוכלוסייה והגידול שלה. בחדרי הלידה בסורוקה מתרחשות בממוצע 17 אלף לידות בשנה. הניסיון הנצבר בשל כך הוא רב מאוד", מפרט נבו.
נבו מספר בגאווה על הירתמות הצוותים למשימה המיוחדת ועל נכונותם לקבל על עצמם עבודה רבה, מעבר לשעות המשמרת. "רבים מאנשי הצוות נאלצים לעבוד כיום במקומות זמניים", הוא מציין.
סוגיית המחסור בכוח אדם רפואי באזורים מרוחקים מהמרכז מוכרת היטב. בית החולים החדש שנבנה עתה יצטרך עוד מאות רופאים ואלפי אנשי צוות. לרוב, הכשרה של צוות רפואי נמשכת כעשר שנים. "המאמץ לשמר את כוח האדם, גם בתקופה שאחרי פגיעת הטיל, הוא רב", הוא מודה. "אנחנו אומרים שהמחלקה היא הבית השני של העובד, ובמקרה הזה היה צריך לתת לעובדים רבים 'בית חלופי'. אנחנו שומרים על האנשים, ולכן חשוב לשמר את התקווה ואת האופק העתידי".
לדבריו, "עם פגיעת הטיל, ביצענו עבודות תיקון מיידיות בכל רחבי בית החולים ובמיוחד תיקון תשתיות ומערכות חיוניות, ושיפצנו מן היסוד מחלקות בבניין לרפואה פנימית. בימים אלה התחלנו בבינוי מחדש של חדרי הניתוח הצפוניים. במקביל, אנחנו בשלבי תכנון מתקדמים של פרויקטים לטווח ארוך יותר, בהם תוספת שתי קומות למכלול האשפוז הדרומי ובניין חדש וממוגן - בניין התקומה. מדובר בעשרות פרויקטים שמצויים בשלבי ביצוע ותכנון שונים, מה שיביא את סורוקה למקום חזק יותר עבור צוותיו ומטופליו".
בסורוקה פועלת יחידת חוסן שכדי להבין מה היא עושה, צריך להתחיל לא ברגע הפגיעה של הטיל, אלא כמה שנים קודם, בימי הקורונה. אז, כשבתי חולים בישראל החלו להבין שהעומס על צוותים רפואיים איננו רק פיזי או מקצועי אלא גם רגשי ונפשי, החלה בסורוקה להיבנות תפיסה, שמטרתה לנסות לזהות מצוקה בזמן, לדבר עליה בקול ולתת לה מענה כחלק מהחיים הארגוניים.
המסר הזה בולט בהצגתה של ד"ר לבאות את יחידת החוסן: "זו יחידה הפועלת כל העת מתוך ניסיון לייצר תרבות שבה מותר לאנשי צוות לומר שקשה להם, וחשוב להיעזר. המטרה היא לדאוג לשלמות של אנשי הצוותים. אנחנו כולנו יוצאים מאיזון לפעמים ונמצאים על הרצף של האוכלוסייה הזקוקה לטיפול".
לדבריה, בתרבות של אנשי צוותים רפואיים כמעט לא קיים המושג "לקבל טיפול". "זה נכון בכל העולם", היא טוענת. "קשה לנו לשנות פאזה. להפוך פתאום ממטפל למטופל. אנחנו אומרים, 'מה פתאום אני צריך טיפול? אני בצד השני'. אבל יש הרבה מקומות שבהם גם המטפלים זקוקים לסיוע. על אף שקשה לנו להודות בכך, אנחנו זקוקים לו".
אפשר למצוא דוגמאות למקרים כאלה במסגרת עבודתם. "למשל, פטירה של מטופל או איש סגל", היא אומרת. "או מוות של תינוק אחרי ימים רבים של אשפוז. הצוותים המטפלים קשרו קשרים עם המשפחה ופתאום המערכות שלו קורסות והם נאלצים לבשר לה על מותו. אחרי אירועים כאלה, אנשי הצוותים שחווים תחושה קשה יודעים שיש מישהו שיכול לעזור להם. ואז הם יוצרים קשר, מספרים על כך, ומספרים גם על עמיתים שלהם, וככה אני יכולה לפנות אליהם בעצמי. התגובה לחוויות האלה היא מאוד אישית, ואנחנו מספקים משהו שהוא מאוד מזמין. המטרה שלו היא להגיד: 'אני רואה את הסבל שלך. אני איתך'. זה באמת יכול לסייע".
הנפש, כמו הגוף, מחלימה לאט לאחר פגיעה. "אני רוצה לראות שזה מתקדם, לכן נמשיך להציע עזרה למטפל והוא ירגיש שאכפת לי ממנו", ד"ר לבאות מסבירה. "יש לנו למשל 200 רופאות ורופאים שהם גם אנשי מילואים. יש להם משימות מסוכנות. לפעמים הם לא מצליחים להציל אנשים והם לוקחים את זה אישית. שם אני מחפשת להכניס רגל בדלת. למצוא הזדמנות לתת להם לדבר. כי ככל שנצליח להתערב מוקדם יותר, נצליח למנוע הרבה סבל".
הייחוד של יחידת החוסן בסורוקה הוא בכך שאנשיה לא מחכים שעובד יבקש עזרה, אלא פונים אליו. לא מסתפקים בטיפול פרטני, אלא עובדים גם עם מנהלים, עם מחלקות, באמצעות שיח עמיתים ומרחבים קבוצתיים שמחזקים תחושת שייכות, לכידות ומשמעות. אחרי פגיעת הטיל, בתוך 72 שעות, נוצר קשר עם כ-1,700 עובדים ממעגלי הפגיעה, ובאופן עקבי ומתמשך הארגון ליווה את תהליך ההסתגלות וההחלמה, והפנה את הזקוקים לכך לטיפול.
מאמריה של ד"ר לבאות במגזין "הרפואה" בשלוש השנים האחרונות מציירים תמונה מורכבת. הצוותים הרפואיים ממשיכים לטפל, לפעול ולהחזיק מערכות שלמות גם בזמני חירום ובמצבי מצוקה, אבל במקביל הם נושאים עימם חוויות של פחד, חוסר אונים, עייפות נפשית, פגיעה בתחושת הביטחון, וגם שאלות עמוקות על משמעות, זהות והיכולת להמשיך.
משום כך, יחידת החוסן בסורוקה בנויה על עקרונות של בריאות נפש קהילתית: לא לראות את המצוקה רק דרך עיני הפרט, אלא גם בהקשר הרחב של קהילה, ארגון, קשרים בין-אישיים ונרטיב משותף. "חוסן הוא לא היעדר כאב", ד"ר לבאות מבהירה, "אלא היכולת להמשיך לנוע בתוכו, יחד".
התרעות פיקוד העורף