באותה שבת היה ספדי, חובש בכיר במד"א, בחופשה בביתו, שנמצא מול מגרש הכדורגל. כשנשמע הפיצוץ הוא רץ לעזור לנפגעים והיה מאנשי הצוות הרפואי הראשונים בזירה. כשהגיע למקום גילה לאסונו שבתו נהרגה. "כאיש מד”א, ידעתי שאני נכנס למקום עם הרוגים", הוא מספר. "הראש שלי עבד בשני ערוצים: מה עם הילדה שלי, ומה קורה על הדשא. ראיתי בעיניים שלי את הבת שלי שוכבת על הדשא, לצד שתי חברות שלה, שלושתן ללא רוח חיים", הוא ממשיך. "ירדתי על הברכיים, הסתכלתי עליה, ביקשתי ממנה סליחה על כך שאין לי איך לעזור לה, והמשכתי לטפל במי שעוד אפשר היה להציל. ביקשתי מהחברים שלי להביא שמיכות ולכסות את הגופות עד שהגיעו שאר הצוותים".
"המשא הזה מלווה את הקהילה כולה. הילדים בבתי הספר עדיין בטראומה עמוקה, וזה לא עניין של שנה או שנתיים. ייקח עוד המון זמן לשקם את החברה ואת הנפש של האנשים כאן".
"הטראומה נוכחת בעוצמה רבה", טוען גם ספדי. "כשהיו אזעקות בזמן שהילדים נמצאים בבתי הספר, כולם נכנסו לפחד קיומי, לפאניקה מטורפת. המחשבה המיידית שמלווה את הילדים בכל פעם שנשמעת שריקה או אזעקה היא שהטיל מכוון ישירות אליהם. הפחד הזה פשוט משתק אותם".
"כל תוכניות החוסן שאנחנו מפעילים נועדו לגשר על הפערים, למשל, ההתמודדות עם המחסור החריף במטפלים מקצועיים באזור. לצד זאת, אני מרגיש שיש לנו אוכלוסייה איתנה וחזקה מאוד. התושבים עברו את הרגעים הנוראים האלו, עמדו על הרגליים וכעת אנחנו צומחים מחדש. יש פה כבר אווירה חיובית באוויר".
"המועצה המקומית עושה את עבודתה בשיתוף פעולה עם הממסד הישראלי, עם כל העם הישראלי, וגם הממשלה והקהילה הבינלאומית נתנו כתף", אומר חלבי. "רבים הגיעו וממשיכים להגיע עד היום כדי לתמוך במשפחות הקורבנות. ישנם יותר מ־40 פצועים מהאסון והם חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי במג'דל שמס וברמת הגולן. בסופו של דבר זו אחת המכות הגדולות ביותר שספגנו מחיזבאללה בכל המלחמה הזו, ואני מקווה שהיא לא תחזור לעולם".
לדברי חלבי, האופי הייחודי של הקהילה הדרוזית הוא שעוזר לאנשי מג'דל שמס להתמודד עם השלכות האסון. "הדרוזים מאופיינים בחוזק קהילתי ובאמונה חזקה מאוד", הוא מסביר. "התפיסה שאומרת שמה שקרה, קרה לצד האמונה העמוקה בגלגול נשמות ובכך שהנשמה אינה הולכת לאיבוד, אלא רק עוברת מגוף לגוף. אמונות אלה מעניקות לאנשים את הכוח לשרוד אירועים קשים כאלה. יש לנו מרקם קהילתי ואמוני איתן, והוא מאפשר לנו להשתקם ולחזור לעמוד על הרגליים במהירות".
"לצד הכאב הפרטי שלנו כמשפחה, מה שמחזיק אותנו הוא הקהילה שלנו במג'דל שמס", אומרת אבו סאלח. "עברנו שבר ששום קהילה לא צריכה לחוות, אך התגובה כאן הייתה של עוצמה ולכידות נדירה, ואנחנו מחזיקים אחד את השני בידיים רועדות. הזיכרון הפך למרכז החיים שלנו והוא נוכח בבתי הספר, בשיחות ובכל פינה בכפר, כי אנחנו לא מוכנים שהם יהיו רק זיכרון רחוק, אנחנו חיים אותם יום־יום".
"הקהילה רתומה כולה לתמוך במשפחות השכולות ובמשפחות הפצועים", אומר גם ראש המועצה. "למרות הקשיים, אנחנו מרגישים שאנחנו צומחים מחדש. האסון שפקד את מג'דל שמס הוא כבד מנשוא, אך מול האתגר המהותי של חיבור הקהילה לאחר ההלם, אסור לשכוח שהאסון שפקד את מדינת ישראל כולה ב־7 באוקטובר הוא אסון שאי אפשר לתאר במילים".
"התושבים אצלנו התחברו בצורה עמוקה לכאב הישראלי, וצר לי שדווקא בנסיבות הטרגיות האלו הרגשנו שאנחנו משפחה ישראלית אחת שיש לה אותו הכאב ואותו האויב. הקהילה במג'דל שמס קיבלה חיבוק משמעותי מאוד מכל קצוות המדינה, בדגש על החברה היהודית. אנשים הגיעו גם מהארץ וגם מרחבי העולם כדי לחבק את האוכלוסייה, את המשפחות השכולות ואת משפחות הפצועים. לראות את התמיכה והעמידה הזו לצד המשפחות זה דבר מחמם לב שאינו מובן מאליו בכלל".
"היום, בטקס האזכרה לציון השנתיים ללכתם של 12 הילדים והילדות שאיבדנו באותו אסון נורא, אנחנו נכבד את זכרם ונעניק להם את הכבוד הראוי להם, אך מצד שני, ברור לכולנו שהאוכלוסייה פה זקוקה לאור, לצמיחה מחדש ולהמשך החיים".
התרעות פיקוד העורף