“אני ממשיך את הדרך שתומר לא הספיק להשלים", איתי ברק בן ה־50 מסביר. “לאחרונה, כשהמדינה סערה סביב שאלת גיוס החרדים והוויכוחים הציבוריים סביב סיסמאות ה’נמות ולא נתגייס’, הנושא הזה הציף אותי לחלוטין. הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה משמעותי. אמרתי לעצמי שתומר שירת שנה וחצי בצבא עד שנפל, ונותרו לו עוד שנה וחודשיים כדי להשלים שירות מלא ומשמעותי. כדי לסגור עבורו את החוב הזה, ולמלא את החלל שהוא השאיר, החלטתי לקחת את זה על עצמי – והתנדבתי לחזור לשירות מילואים פעיל במקומו, ביחידה קרבית".
ברק שלח בקשה בקבוצת וואטסאפ צה"לית שחיפשה אנשי מילואים והחל את התהליך. “בסוף שובצתי במוצב נחל עוז, הממוקם שלושה וחצי ק"מ בלבד ממוצב פגה שבו תומר נפל. בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, ממש ליד תומר, קבורים שלושה לוחמים שנפלו בנחל עוז. הנחיתה בגזרה הזו הולכת להיות לי קשוחה ומטלטלת מבחינה מנטלית, אבל מראש ביקשתי את התפקיד הכי קשה".
“בחרתי לא לעבוד כרגע באזרחות כדי שאוכל להתפנות ולהשקיע את כולי בשירות המילואים הזה. בתפקידי האחרון באזרחות הייתי סמנכ"ל תפעול. למרות שרשמית עוד לא התגייסתי, ואני ממתין שהצבא ישחרר את האישור הסופי, אני כבר פועל בשטח: דאגתי שבמוצב נחל עוז תהיה לחיילים הקרנה חגיגית של משחקי המונדיאל, והשגתי עבורם תרומות של בירות ללא אלכוהול ומכונת פופקורן. בדיוק כמו כסמנכ"ל תפעול באזרחות, אני לומד את המקצוע ואת השטח מראש כדי שכשאגיע לגזרה אהיה מוכן לחלוטין. בנוסף לתפקיד הרס"פ, קיבלתי את תפקיד רכז החוסן של הגזרה, שהוא תפקיד מורכב וקשוח. אני כבר עובר קורס מקצועי כדי למלא אותו".
תומר ברק, יליד 2003, בנם הבכור של איתי ושרון, נולד במודיעין וגדל בפתח תקווה. “הוא היה ילד חייכן, פיקח ובעל חוש הומור ציני ומטורף", מספר אביו. “בגיל 15 הוא קיבל החלטה נחרצת שהוא רוצה להגיע לשייטת 13. הוא התחיל להתאמן איתי, בהמשך עבר להתאמן בקבוצת כושר קרבי והשקיע את כל כוחותיו הפיזיים והמנטליים בהגשמת המטרה הזו.
“בגיל 17 הוא הגיע ליום הסיירות, אבל נפל בגיבוש הראשון. הוא החליט שהוא לא מוותר על החלום שלו, וביום שבו נפל בגיבוש הוא נרשם למכינה הקדם־צבאית ‘שחר’ ביישוב ניצן ליד אשקלון (לאחר נפילתו בחרו מנהלי המכינה לקרוא לה על שמו, ד"פ). הוא בחר במכינה הזו גם כי היא קרובה מאוד לים, מה שאפשר לו להמשיך ולהתאמן ברעל מטורף לקראת הגיבוש הבא. הוא נפל ביום השלישי של הגיבוש, ומשם הדרך לחטיבת גולני הייתה קצרה מאוד. בגיבוש המפקדים זיהו מיד שמדובר בפייטר אמיתי, והוא שובץ בגדוד 13 של גולני".
תומר התגייס ב־4 באפריל 2022 ובתום ההכשרה יצא לקורס מ"כים ואחריו לקורס מרגמות. בהמשך הוצב במוצב פגה. “כל החברים צחקו עליו שבסוף, אחרי כל המלחמות שלו להגיע לשייטת 13, הוא הגיע לגולני", מספר ברק. “אבל ברגע שהמפקדים שלו בגולני ראו אותו, הם הבינו מיד מי הוא. תומר היה פנאט של ספורט וכושר, כל החיים שלו סבבו סביב זה. הוא לא הפסיק להתאמן לרגע, גם בתוך השגרה השוחקת של השירות הסדיר".
“תומר היה מפקד צוות מרגמות. כשהחלו האזעקות הוא והצוות שלו היו מחוץ למוצב, בשטח פתוח. בגלל המיקום הזה הם ספגו את הגל הראשון של מתקפת חמאס. הם היו שבעה לוחמים בלבד שעמדו מול פשיטה של כ־150 מחבלים. זה היה קרב בלי יחסי כוחות. הם לא היו מצוידים באפודים קרמיים, אלא בווסטים פשוטים. הם ירו את כל המחסניות שהיו להם, עד האחרונה. מוצב פגה לא נכבש. הלוחמים שם נלחמו כמו אריות, ורק ב־12 בצהריים הגיע כוח סיירת שסייע לטהר את המקום".
14 מלוחמי גדוד 13 של גולני נפלו בקרב על מוצב פגה. “קיבלנו את ההודעה הרשמית על נפילתו של תומר רק ביום ראשון בלילה, כעבור יום וחצי", מספר ברק. “אבל האמת היא שידענו הרבה לפני כן שמשהו נורא קרה. יש לנו קבוצת וואטסאפ משפחתית, ותומר היה בחור אחראי בצורה יוצאת דופן – בכל פעם שיצא לפעילות או חזר ממנה הוא תמיד שלח הודעה קבועה: ‘יצאתי’, ‘הגעתי’, ‘באתי’. ברגע שהחלו לזרום הדיווחים בשבת, והוא לא יצר קשר, הבנו מיד שקרה אסון. ידענו שהם נלחמים, אבל באותן שעות אף אחד עוד לא הבין את עומק הבלגן. היום, כמעט שלוש שנים אחרי אותו אוקטובר, אנחנו עדיין לא יודעים את כל הפרטים ומחכים לחקירה הרשמית שתסתיים".
המשפחה פועלת להנצחתו של תומר בדרכים שונות. “רגע לפני שהגענו לראשונה לבית העלמין, שרון ואני אמרנו שהחלום הכי גדול שלנו הוא שתומר לא יהיה רק שם ברשימת הנופלים, אלא שזכרו יישאר חי. רצינו שכשאנשים ישמעו את השם ‘תומר ברק’ הם יכירו את הסיפור שלו. כדי למסד את זה, פתחנו עמותה רשמית על שמו שנקראת ‘החלום של תומר’".
אחת מפעילויות העמותה היא ארגון ימי עיבוד ללוחמי מילואים. “בסוף שירות המילואים נהוג לערוך לחיילים שלושה ימי סיכום, שבהם הם מעבדים את האירועים הקשים שעברו", מסביר ברק. “ככל שתקופת הלחימה מתמשכת קשה לגייס תרומות לפעילויות האלו. אנחנו מחפשים מקום בארץ שיהיה מוכן לארח גדוד של כ־220 לוחמים למשך שלושה ימים. התוכנית שלי היא להעביר להם שם סדנאות תיאטרון שבהן ניקח סיטואציות מורכבות שהלוחמים חוו ונפתח אותן דרך הבמה, ובסיום נביא את בני המשפחות כדי לחבק את הלוחמים ולעשות פעילות משותפת. כרגע כל מקום כזה מבקש סכומים גבוהים, ולצבא אין תקציב לכך. זה היעד הקרוב שאנחנו רוצים לממש".
התרעות פיקוד העורף