שפיצר הוא כלכלן החי בירושלים ובאזור בוסטון. בין 2015 ל-2026 היה חבר סגל במחלקה לכלכלה ובתוכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית בירושלים, וכיום הוא עמית מחקר בתוכנית להיסטוריה כלכלית של המרכז למחקר מדיניות כלכלית, CEPR. תחומי המחקר שלו כוללים היסטוריה כלכלית, הגירה, כלכלה פוליטית וכלכלת ישראל.
המאמר נפתח בתמונה עגומה של המגמה העולמית. בארצות הברית שיעור הפריון הכולל עומד כיום על כ-1.6 ילדים לאישה, לעומת יותר מכפול מכך בסוף תקופת הבייבי בום. בצרפת ירד שיעור הפריון מכמעט שלושה ילדים לפחות משניים, באיטליה מכ-2.4 לכמעט ילד אחד, ובדרום קוריאה נרשמה אחת הקריסות החדות בעולם. על רקע זה, כותב שפיצר, ישראל היא "החריג הברור היחיד".
ב-2024 עמד שיעור הפריון הכולל בישראל על 2.87 ילדים לאישה, הרבה מעל רמת התחלופה הדמוגרפית, הנאמדת בכ-2.1. שפיצר מציין כי אילו ישראל הייתה מתפתחת מאז שנות ה-60 בהתאם למגמה שנרשמה בשאר מדינות OECD, שיעור הפריון שלה היה אמור לרדת בכ-2.5 ילדים לאישה. בפועל הוא ירד בקצת יותר מילד אחד בלבד. ישראל, לדבריו, פשוט "נפרדה" בשלב מסוים מהמסלול שעליו נע כמעט כל העולם המפותח.
אחד ההסברים המתבקשים הוא המבנה הדתי של האוכלוסייה. חרדים בישראל מביאים לעולם בממוצע כשישה ילדים לאישה, וגם בקרב דתיים שיעורי הפריון גבוהים. אלא שהנתונים שמציג שפיצר מערערים את ההסבר הפשוט הזה: גם אילו כל תושבי ישראל היהודים היו חילונים, "ישראל עדיין הייתה מובילה את ה-OECD" בשיעור הפריון. לפני כארבעה עשורים שיעורי הילודה של יהודים חילונים בישראל דמו לאלה של ספרד, יוון, פורטוגל וניו זילנד. מאז צנחה הילודה במדינות האלה, בעוד בישראל היא נותרה גבוהה יחסית.
שפיצר מסתמך על מחקרו של הדמוגרף אלכס ויינרב ממרכז טאוב. ב-2004 היו לנשים יהודיות לא-דתיות בגילי 30 עד 34 בממוצע 1.42 ילדים. ב-2019 הנתון ירד ל-1.17 וב-2024 ל-0.87 בלבד. אלא שלפחות עד לאחרונה, הירידה הזאת לא פירושה פחות ילדים בסוף תקופת הפריון, אלא בעיקר לידות מאוחרות יותר.
ישראל בולטת גם במדיניות טיפולי הפוריות שלה. טיפולי IVF וטכנולוגיות רבייה אחרות זמינים ומסובסדים בישראל בהיקף חריג. שפיצר מציין כ-5,265 מחזורי טיפולי פוריות למיליון תושבים בשנה, בערך פי ארבעה מהממוצע האירופי ופי שישה מצפון אמריקה. אך הוא מסתייג מהטענה שהטיפולים הם שמייצרים את שיעור הילודה הגבוה. רק מעט יותר מ-5% מהלידות בישראל נובעות מטיפולים כאלה, ולכן, לדבריו, השימוש הנרחב בהם הוא יותר "תוצאה ולא סיבה" של הרצון הישראלי להביא ילדים.
לכך מצטרפת המעורבות החריגה יחסית של המשפחה המורחבת. סבים וסבתות מסייעים בטיפול בילדים ובמימון, המרחקים הגיאוגרפיים בישראל קצרים, ומפגשים משפחתיים שבועיים, לרבות ארוחות שבת רב-דוריות, נפוצים יותר מאשר במדינות גדולות כמו ארצות הברית. שפיצר מוסיף גם רובד היסטורי ואידיאולוגי: השואה, הקמת המדינה ותחושת הפגיעוּת הלאומית המתמשכת הפכו בעיני ישראלים רבים את המשפחה ואת המשכיות הדורות לערכים בעלי משמעות החורגת מהבחירה הפרטית. לדבריו, "במובן הזה ישראל אכן שונה".
עם זאת, המאמר מזהיר כי החריג הישראלי אינו מובטח לנצח. לפי תחזית שמציג ויינרב, שיעור הפריון של יהודיות חילוניות עלול לרדת במהלך שנות ה-30 לכ-1.5 ילדים לאישה, משום שיש גבול ביולוגי למידת דחיית הלידות. ישראל עשויה להמשיך להוביל את העולם המערבי בפריון, אולם בעתיד הדבר עשוי לנבוע יותר ויותר ממשקלם הגדל של החרדים והדתיים באוכלוסייה. כלומר, מסכם שפיצר, החריגות הדמוגרפית הישראלית יכולה להישאר, אבל מסיבות שונות מאוד מאלה שמסבירות אותה כיום.
התרעות פיקוד העורף