"בחמש השנים האחרונות קמו בישראל עשרות פאבים קהילתיים במגוון צורות התארגנות וניהול, החל ממועדון חברים סגור מאחורי שער צהוב ביישוב הכפרי ועד עסקים חברתיים ללא כוונת רווח בפרברי העיר", כותבת ד"ר אופיר שפר בספרה החדש, "מוזגים קהילה" (בהוצאת "המפצחת – מיה ויזל, יצירה עברית"). "תופעת הפאבים הקהילתיים מתכנסת למנגנון דומה, פשוט למדי: כל העובדים במקום הם מתנדבים ואיש אינו מרוויח מבחינה פיננסית. ההכנסות חוזרות אל המקום, אל התחזוקה, הציוד והפעילות הקהילתית.
המחירים בדרך כלל נגישים, האווירה בלתי פורמלית, והמרחק בין מי שמגיש למי שמקבל קטן מאוד. כשמביטים בתופעה מהצד, קל מאוד ליפול למלכודת ההשטחה ולהתייחס אל הפאבים כאל טרנד חולף, קוריוז נוסטלגי של יישובים קטנים, או כאל פתרון בילוי זול למי שאין לו כוח לחפש חניה בעיר הגדולה. אבל התייחסות זו מפספסת את הסיפור האמיתי: כיצד הפכו פאבים קהילתיים לתופעה ארצית שמונה כיום יותר מ־150 התארגנויות? מהו סודו של הפאב כיוזמה קהילתית?".
שפר, 44, חוקרת חינוך בלתי פורמלי וראש התוכנית לתואר שני בתחום במכללת קיי בבאר שבע, עוסקת זה שנים בנושאי קהילה. בנוסף, היא מיוזמי הפאב הקהילתי "הברונית" הפועל במזכרת בתיה כשלוש שנים. "מוזגים קהילה" שיצא בפורמט ביטבוקס (ספר דיגיטלי קצרצר) וזמין בפלטפורמה "עברית", מיועד ליזמים חברתיים, למובילי קהילות ולראשי ארגונים שרוצים ללמוד איך מניעים אנשים לפעולה מתוך אחריות משותפת.
שפר מחברת את העניין גם למקום ולזמן. "יש פה משהו ישראלי, ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר זה משהו שמאוד מחזק קהילתיות", היא מסבירה. "הפאבים הקהילתיים פיתחו את המתודה שנראית לי הכי טובה עכשיו להגברת הקהילתיות. שנים רבות אנחנו מחפשים מה יגרום לאנשים לצאת מהבית, מה יעודד שייכות. המטרה שלנו היא קהילתיות, יצירת שייכות. אתה צריך לעשות טקסים, לחגוג מועדים וחגים וגם לכאוב – יחד. במלחמה, למשל, כשנהרג מישהו מהיישוב שלנו, נשאלה השאלה אם הפאב צריך להיות פתוח או סגור. מקום עסקי לא חושב על כך. אף פאב עסקי גם לא יעשה ערבי זיכרון או ערב שירי לוחמים".
למרות זאת, שפר מתעקשת, פאב קהילתי הוא דוגמה לקהילתיות שאפשר לשכפל בכל מרחב: "גם בערים, אם אתה מבין שהסיבה להצדקת קיומך היא הקהילתיות, פאב כזה יכול לעבוד. אם אתה, לדוגמה, שלוחה של המתנ"ס, יש לך הצדקה קהילתית. אי אפשר להקים פרוצדורה כזו מורכבת בלי להיות שותף של השחקנים ברשות".
שפר שוחחה עם עשרות יזמים ויזמיות שמנהלים פאבים קהילתיים. "עניין אותי להבין מה מצליח יותר, מה גורם להתמדה, מה מביא אנשים לנהל שמונה שנים פאב, מאיפה המוטיבציה לעשות זאת, מבחירה", היא מספרת. "לאורך המלחמה גם ראיתי איך נוצרו קשרים משמעותיים בין פאבים. אנחנו, למשל, נסענו לשפץ פאב בעוטף".
הפאב ביכיני, שפתוח בימי חמישי, גם עוסק בתכנים הקשורים למקום. "עשינו ערב לזכר הנרצחים וההרוגים מהיישוב, ויש לנו גם בירות שנקראות על שמם", מספרת חג'בי. "עשינו תערוכה של צילומי העוטף. הרבה דברים קהילתיים קורים פה. מדהים לראות איך כל הצעירים מהסביבה, ולא רק מהמושב, מתחברים בפאב הזה".
"הפאב שלנו, 'הכבאית', נפתח באפריל 2025, עם החזרה מהפינוי", מספרת שירן כהן, מנהלת קהילה ביישוב מתת שבגליל, שחברה בצוות הניהול של הפאב הקהילתי. "פתיחת המקום הייתה חלק מסיפור החזרה הביתה. בזמן הפינוי היינו מפוזרים בכל מיני מקומות בארץ ועשינו מפגשים תקופתיים. עם החזרה, היה הרצון להמשיך לייצר מקומות שבהם נוכל להיפגש ולהיות יחד. הייתה ההבנה שזה הכוח שלנו. המרחב הזה מאפשר מקום למפגש בלתי פורמלי, לא סביב אסיפה שצריך להחליט בה משהו. זה מקום שאפשר לשבת בו עם שכנים ולדבר, כשמוזיקה ואלכוהול עוזרים לאנשים להשתחרר".
פאב "הכבאית" החל לפעול בפורמט של ימי חמישי בערב. בחצי השנה האחרונה המקום הפך גם לבית קפה בשישי בבוקר. "העובדים בצוות הפאב והקפה הם מתנדבים מהיישוב שמקבלים מעין זיכוי בכרטיסייה לקנות עוגה או קפה", אומרת כהן. "עכשיו החלה יוזמה נוספת, ופעם בחודש בימי שישי המקום הופך ל'קפה תיקונים' – יש מרחב שאפשר להביא אליו דברים שזקוקים לתיקון, כמו אופניים, מוצרי חשמל ובגדים, ומתנדבים מהיישוב מתקנים. כל הקונספט הזה מאפשר את המשך החיבור בינינו. את גם מכירה פתאום טוב יותר את הצוות שאת עובדת איתו ואת האורחים שמגיעים. את מפתחת קשרים נוספים עם אנשים שאולי לא היו חברים שלך קודם".
התרעות פיקוד העורף