החיבור של אסי יחיאל למוזיקה היוונית התחיל הרבה לפני שהפך למקצוע. הוא גדל על השירים, על השפה ועל הסיפורים שהגיעו מהמשפחה, ובמהלך השנים הפך את האהבה הזאת לקריירה של ממש. "הזמר היווני זורם לי בדם", אמר בעבר, משפט שמסביר אולי טוב יותר מכל דבר אחר את המקום שתופסת יוון בחייו. הוא בחר להתמקד במוזיקה הלאיקה, ובעיקר ביוצרים ובמבצעים שהפכו אותה לאחד מסמליה התרבותיים של יוון, ובראשם סטליוס קזנג'ידיס, שאת שיריו הוא מרבה לבצע.
במהלך הקריירה שלו יצר יחיאל קשרים עם שורה של מוזיקאים ויוצרים יוונים וישראלים, בהם המלחינים כריסטוס ניקולופולוס ותנאסיס פוליקנדריוטיס, והופיע פעמים רבות בישראל וביוון. הוא השתתף בתוכניות טלוויזיה, באירועי מוזיקה ובמופעים שהוקדשו לשירים היווניים, והצליח לבנות לעצמו קהל גם מעבר לישראל. עבורו, השפה היוונית מעולם לא הייתה מכשול שצריך להתגבר עליו, אלא דווקא הכלי שבאמצעותו הוא מבטא חלק מהסיפור המשפחתי והתרבותי שממנו הגיע.
ואז הגיעה הודעת הביטול
הקשר הזה עמד במבחן דווקא השבוע, כאשר הופעתו המתוכננת של יחיאל ברודוס בוטלה. המופע, שהיה אמור להתקיים ב-28 בספטמבר בכיכר אלפתריאס במסגרת אירועי יום התיירות העולמי, פורסם מראש כאירוע של עיריית רודוס, ובמסגרתו היה יחיאל אמור להופיע ללא תמורה, לדבריו. הוא היה צפוי להגיע עם נגן הבוזוקי דימיטריס ולאכוס, ולעלות לבמה מול קהל מקומי ותיירים.
לדברי יחיאל, הסימנים הראשונים לביטול הגיעו כבר ב-18 בספטמבר, כאשר קיבל הודעה שלפיה קיים סיכוי שהאירוע לא יתקיים. שלושה ימים לאחר מכן, ב-21 בספטמבר, הוא קיבל לדבריו את ההודעה הרשמית על הביטול. בראיון לתקשורת המקומית סיפר כי בתחילה נאמר לו בכתב שמדובר ב"החלטה פוליטית", אך בהמשך הוצגו בפניו הסברים אחרים, ובהם חשש מהתפרעויות ומידע על איומים כלפי מוזיקאים. יחיאל מדגיש כי אין ביכולתו לאמת בעצמו את הדיווחים הללו: "אני לא יכול לאשר באופן אישי את האיומים האלה. אני כן יכול לדבר על האכזבה והמרירות שההתפתחות הזאת גרמה לי". מבחינתו, הפגיעה אינה רק באמן שנמנע ממנו לעלות לבמה, אלא באדם שהגיע ליוון מתוך תחושת קשר עמוקה אליה.
כשהישראליות הופכת לחלק מהסיפור
דווקא כאן מקבלת הפרשה משמעות אישית עבור יחיאל. הוא אינו אמן ישראלי שהגיע ליוון במקרה כדי לבצע שירים בשפה המקומית. משפחתו קשורה לסלוניקי, הוא שר ביוונית במשך שנים, והוא רואה בתרבות היוונית חלק בלתי נפרד מהעולם שממנו הגיע. "כאמן ישראלי וצאצא של ניצולי השואה מסלוניקי, אני מרגיש קשר עמוק ליוון", אמר בראיון. "כואב לי להרגיש שהמוצא שלי יכול לעמוד כמכשול ביני לבין הקהל".
יחיאל מבקש להפריד בין הזהות הלאומית שלו לבין המוזיקה שהוא מביא לבמה. לדבריו, הוא לא הגיע לרודוס כדי לייצג עמדה מדינית או להיכנס למחלוקת פוליטית, אלא כדי לשיר את המוזיקה שהוא אוהב. "לא באתי לייצג איזושהי פוליטיקה. רציתי לשיר ולחלוק את המוזיקה שאני אוהב", אמר. הוא הוסיף כי בעיניו התרבות צריכה לאפשר מפגש גם כאשר קיימים מתחים בין מדינות וחברות: "אני מאמין שאף אמן לא צריך להיות מודר בגלל הלאום שלו, ושלעולם התרבות צריך להיות מקום לדיאלוג, לכבוד הדדי ולמפגש".
מהכדורגל של משה יחיאל לקזנג'ידיס
הסיפור של אסי יחיאל מקבל ממד נוסף כשחוזרים דור אחד לאחור, אל אביו משה. בעוד הבן מצא את מקומו על הבמה, האב היה מוכר היטב במגרשי הכדורגל בישראל והפך לאחד השמות המזוהים עם הכח רמת גן ובני יהודה. משה יחיאל גדל בגדנ"ע יהודה, עבר להכח רמת גן, זכה עם הקבוצה באליפות ובגביע המדינה ובהמשך עבר לבני יהודה, עמה זכה גם כן בגביע. מאחורי הקריירה הספורטיבית הזו עמד סיפור משפחתי שהתחיל דווקא בסלוניקי.
הוריו של משה, אלברט ושרינה יחיאל, נולדו בעיר היוונית והיו חלק מהקהילה היהודית שנמחקה כמעט לחלוטין בשואה. שניהם שרדו את אושוויץ ועלו לאחר המלחמה לישראל, שם הקימו את חייהם מחדש. שנים לאחר מכן, הנכד שלהם הפך את הקשר לסלוניקי לכיוון אחר לגמרי: לא דרך זיכרון, מסמכים או סיפורי משפחה, אלא דרך מוזיקה. כך נוצר החיבור יוצא הדופן בין כדורגל ישראלי, משפחה יהודית מסלוניקי, זיכרון השואה וזמר ישראלי שבחר להפוך את השפה והמוזיקה היוונית לחלק מרכזי בזהותו. מבחינתו של "הסלוניקאי", אלה אינם סיפורים נפרדים אלא חלקים שונים של אותה משפחה ואותה דרך.
התרעות פיקוד העורף