הדרך שהובילה אותה אל הרחוב מתחילה דווקא בלילות של גיל ההתבגרות שלה. עדן גדלה במושב ברכיה בבית אוהב, הצעירה מבין שבעה אחים. כשהייתה כמעט בת 12 חוותה פגיעה משמעותית שעליה לא סיפרה במשך שנים. בגיל 15 החלה טיפול, אך במקביל החלה לחיות חיים כפולים.
בלילות יצאה מהבית ונחשפה לאלכוהול, סמים, עבריינות ומצבי סיכון. "לא באמת ראו אותי", היא מספרת. "לא כי לא אהבו אותי, להפך, אבל אי אפשר לראות עולם שמישהו מצליח להסתיר כל כך טוב".
גם הדרך שלה ללימודים הייתה רצופה בנפילות. היא ניגשה לאותה בגרות חמש פעמים, התחילה מסלולים ופרשה. היום היא בשנה הרביעית והאחרונה לתואר בחינוך עם התמחות בעבודה עם נוער בסיכון.
בסוף 2019 החלה לעבוד במסגרת הרשות הלאומית לביטחון קהילתי. מה שבנה את הקשר העמוק עם בני הנוער הייתה העובדה שהיא חזרה שוב ושוב גם כשלא קרה שום דבר חריג, גם כשאף אחד לא ביקש ממנה להגיע, וגם בלילות שבהם כל מה שהיה צריך הוא פשוט להיות שם.
"אני זוכרת אותך": הדרך לבנות אמון עם בני הנוער
"כשאני מגיעה לפארק ומושיטה לנער את הסוכרייה שהוא אוהב, בלי שהוא מבקש, הוא מבין דבר אחד: אני זוכרת אותך", היא מספרת.
מסוכרייה נולדו שיחות על בית הספר, הבית, חברים, אלימות, שתייה, הרשת, פחדים וחלומות. מבחינת עדן, עבודת הרחוב מתחילה הרבה לפני רגעי המשבר.
היא נמצאת במרחב מספיק זמן כדי להכיר, לזהות שינויים, לשים לב למי שפתאום שקט יותר, לדעת מי התחיל להסתובב עם מי, לשבת ליד חבורה בלי לחקור אותה ולהיות כתובת לנערים.
לצד השגרה ישנם לילות שבהם הנוכחות הזו הופכת לקריטית: נער שאותר בשעת לילה מאוחרת כשהוא במצוקה ונדרש עבורו טיפול בסיוע גורמי מקצוע, נערה שנשארה מחוץ לביתה לאחר ריב עם אביה ועדן נשארה לצידה במשך הלילה, ונערה אחרת ששיתפה אותה באלימות קשה בבית ובעקבות החשיפה חוברה לגורמי המשטרה והרווחה.
"ברגעים כאלה עבודת הרחוב מחייבת הרבה יותר מהקשבה. היא דורשת לזהות סיכון, לקבל החלטות בזמן אמת ולעבוד מול הורים, משטרה, רווחה, גורמי טיפול ואנשי מקצוע, תוך ניסיון לשמור על הקשר והאמון עם הנער או הנערה", אומרת עדן.
היום, אחרי שנים של נוכחות רצופה, בני הנוער כבר מכירים אותה היטב. הם פונים אליה, עוצרים לדבר איתה, מתקשרים ולעיתים בוחרים בה דווקא ברגעים שבהם הם לא יודעים למי עוד לפנות.
התרעות פיקוד העורף