דוידיאן, שלא היה מוכן למתקפה, קפא מול המצלמות. אלא שהעימות הטלוויזיוני היה רק תחילתה של אחת התקופות המטלטלות בחייו. זמן קצר לאחר מכן נודע כי תוכנית "המקור" ברשת 13, בהגשת רביב דרוקר, עומדת לפרסם תחקיר שלפיו דוידיאן העביר הרצאות רבות בתשלום, שבמהלכן סיפר שוב ושוב גרסאות שלטענת התחקיר כללו סיפורים מומצאים, ולעיתים אף השמיטו את חלקם של אחרים שהיו מעורבים בהצלת המבלים.
הסערה הציבורית שפרצה בעקבות העימות והיחס לדוידיאן - מי שסיכן את חייו ב-7 באוקטובר ופעל להצלת צעירים ממסיבת הנובה - שינתה את התמונה. הביקורת הציבורית על ההתנהלות של שני הערוצים הובילה את דרוקר לגנוז את התחקיר, ואסייג התנצלה בפני דוידיאן ואף קיימה עימו "סולחה" מתוקשרת.
"הסולחה שנעשתה בערוץ 12 הגיעה לגמרי מיוזמתי, אף על פי שהמראיינת גם רצתה בה", מגלה עכשיו דוידיאן. "היה לי חשוב להראות לעם שרמי מאחד, שרמי רוצה לקרב לבבות ושהוא אינו איש מלחמה. כשעשו לי את האמבוש הזה בשידור חי, התמוטטתי לחלוטין ונכנסתי למשבר עמוק מאוד, שהביא אותי ממש עד לקצה וגרם לי למחשבות אובדניות. לגבי הסערה שהתחוללה סביב תחקיר 'המקור' שיועד לשידור בערוץ 13 וכל הרעש שנוצר סביבו - לדעתי הניסיון להציג אותי באור שלילי נבע מכך שהרייטינג שלהם פשוט לא הסתדר עם האמת שלי.
"אילולא עם ישראל שהגיע בהמוניו אלינו לחצר באותו השבוע, בשירה ובדמעות, והרים לי כרזות של 'גיבור ישראל חי' - אני מזמן כבר לא הייתי כאן איתך. הייתי מתאבד. החיבוק והאהבה האלו הוכיחו לי שאנחנו עם מיוחד, והם מעניקים לי עד היום נשימה וכוחות להמשיך קדימה. זו ההוקרה והתודה שעושות טוב בלב, והידיעה שהעם אומר לי 'אתה שייך לנו, אתה משלנו' היא זו שמחזקת אותי ומביאה לי מרפא".
"ברגע שכל התקשורת עטה עליי בחודשים הראשונים, נקלעתי לסחרור מטורף ומצאתי את עצמי בעל כורחי במעמד של סלב. אני הרי אדם פשוט, חקלאי שאוהב לעזור לאנשים. לו היה לי באותה תקופה יועץ תקשורת צמוד שיחבק אותי וייעץ לי, כנראה הייתי מגיע למקומות אחרים ולא פולט דברים שלא הייתי צריך לפלוט. אני בן אדם פשוט ואמיתי, ותמיד שאלתי את הכתבים בטלוויזיה למה הם מגזימים ומציגים את הדברים ככה. הם ענו לי: 'רמי, כדי להביא את התמונה לקהל הצופים בבית אנחנו חייבים להיות יותר ברורים, אז אנחנו מעגלים פינות'. אמרתי להם שאני לא מסוגל לדברים האלה; מה שיש לי בלב - אני אומר. הדברים האלה פגעו בי, היום אני יודע שהם פגעו בי".
לאורך הריאיון הטעון דוידיאן מדבר לפעמים על עצמו בלשון נסתר ("רמי"), דבר שלאדם שאינו מכיר את סיפורו עלול להישמע מוזר, אך יש לכך הסבר: "אני נמצא בטיפול אדוק של פסיכולוגים, פסיכיאטרים ויועצים שמלווים אותי, ומתברר שבגלל שאני לא אותו רמי שהיה ב-6 באוקטובר, המוח שלי מתקשה לומר 'אני' כשאני מתייחס לאותו יום נוראי ולהשפעתו עליי, ולכן אני מדבר בתור 'רמי' ולא בתור 'אני', כי במוח שלי אני עדיין לא מעכל את מה שקרה. המטפלים אומרים לי שהתהליך הזה ייקח זמן, אולי אפילו מעל חמש שנים. כשאני אומר 'רמי', אני מרגיש כאילו אני מדבר על אדם אחר, כי אני פשוט לא מסוגל להכיל את זה שזה אני. לפני 7 באוקטובר תמיד אמרתי 'אני', מעולם לא דיברתי על עצמי כ'רמי'. הטיפול מעניק לי תקווה וכוחות, וידיעה שבסוף אנצח הכל".
דוידיאן (61), נשוי ואב לארבעה, יליד ותושב המושב פטיש שבצפון הנגב, עבד עם שחרורו מהצבא כחקלאי ובהמשך כמשווק דלקים לחקלאים ביישובי עוטף עזה. "מי שמכיר אותי באזור שלי לאורך כל השנים יודע שרמי הוא איש של אנשים, אדם שפשוט חייב לגעת בכל אחד", הוא מעיד. "הבית שבו גדלתי והערכים שעליהם התחנכתי הם שעיצבו את התפקוד שלי באותו היום של 7 באוקטובר. בלי שום קשר לאותה שבת נוראית, תמיד אמרתי לאנשים: 'מה שאתם צריכים - תרימו אליי טלפון, אני מגיע, עושה ועוזר. ואם אני לא יכול, אני כבר אמצא לכם מישהו אחר שיעזור'. אני פשוט אדם של אנשים, שחייב לייצר דברים ולסייע כל הזמן".
בבוקר 7 באוקטובר קיבל דוידיאן שיחה מחבר שביקש ממנו לחלץ בן של מכר שלו ממסיבת הטבע בנובה. "כשהגעתי לשטח, שאותו הכרתי היטב, אני רואה ילדים רצים לכל עבר, מתחננים על החיים שלהם", הוא משחזר. "אני מקבל כבר ברבע לשמונה מעל 4,000 הודעות קשות מאוד ובקשות לחלץ, ואני צריך לקחת את ההודעות הכי קשות שלי. אני לא יודע מה עושים קודם, אני צריך לגעת באלפי הודעות ולהחזיר להורים את התקווה לילדים שלהם. התחלתי לקבל את התחנונים של הילדים מהנובה ב-7:30 והבנתי שרמי צריך לעשות דברים שאנשים אחרים לא עושים.
"זה תפס אותי בבית במושב פטיש. הם הגיעו לכניסה ועשו פרסה. שם ראיתי שני זוגות אופניים זרוקים, אצבעות כרותות, וחשבתי שזאת תאונת דרכים, ומשם התחיל המסע שלי. לא חששתי מכלום, לא חששתי על החיים שלי. הבקשות היו כל כך קשות וכל כך נגעו לי ללב. בסופו של התהליך הצלחנו להציל 750 ילדים. באותו היום פעלתי בשטח כמו רובוט מתוכנת, ולקח זמן של חודשים ארוכים עד שהרובוט הזה כבה והפך בחזרה לבן אדם שמסוגל להחזיר את הרגש לחיים. נדרשו חודשים ארוכים רק כדי להתחיל לעכל ולהבין איך בכלל עבדתי ותפקדתי שם. תמיד הרהרתי בתוכי ושאלתי את עצמי: 'רמי, זה באמת אתה היית שם?'. לפעמים נדמה לי שאולי זה היה מישהו אחר, כי כשאתה פועל על אוטומט מוחלט בתוך תופת, קשה לך מאוד לזכור את הדברים לאחור במדויק".
עד היום יש גורמים שחולקים על מספר האנשים שדוידיאן טוען שהציל, אך על עשייתו ההרואית באותו יום ועל החיים שהציל אין עוררין. עדות לכך היא הקשר האמיץ והקרוב שיש לו עם עשרות צעירים שנשמתו ונשמתם נקשרו באותם רגעי אימה.
"מערכת היחסים שלי עם הצעירים שהצלתי היא משהו מיוחד - עבורי הם הילדים שלי לכל דבר", אומר דוידיאן. "הם חלק בלתי נפרד מהחיים של רמי. אין שבוע שחולף, אין ימי הולדת, חגים או ימי שישי שבהם אני לא מחייג אליהם או שולח הודעות למשפחות שלהם, להורים, לאחים ולדודים. הקשר בינינו הוא יומיומי ורציף, וברגעים שבהם אני מרגיש קצת לא טוב או חווה נפילת מתח, אני מיד מדבר איתם כדי לשאוב מהם כוחות. אני בקשר עם למעלה מ-60 צעירים וצעירות. מטבע הדברים, ובאופן טבעי, אני לא מצליח להיות בקשר רציף עם כולם, כי יש כאלה שנמצאים בתאילנד או במקומות אחרים בעולם, אבל בכל פעם שאני מעלה משהו לסטורי אני רואה את התגובות החמות שלהם ומבין שהם עדיין איתי לחלוטין".
"בהתחלה המילה 'גיבור' מאוד הביכה אותי וגרמה לי לאי-נוחות, ולא רציתי בכלל שיקראו לי ככה. עניתי לכולם שאני לא גיבור, אלא פשוט עשיתי את מה שכל יהודי היה צריך לעשות באותו הרגע. לאורך שלוש השנים האחרונות, ככל שהזמן עובר, אנשים מסביבי חוזרים ואומרים לי: 'רמי, תשלים עם זה, אין דברים כאלה. היו לנו גיבורים בתנ"ך, היה לנו את אביגדור קהלני, ואתה הגיבור של הדור שלנו. כולם ברחו מהתופת ואתה נכנסת פנימה שוב ושוב, חילצת אנשים ואפילו כתבי טלוויזיה, אל תהיה צנוע ואל תתבייש בזה'. למרות המילים האלו, אני מצטער - אני עדיין לא רוצה את התואר 'גיבור'. אני תמיד מעדיף לחשוב על עצמי פשוט כרמי, אדם שעשה דברים טובים למען אחרים".
דוידיאן מעיד כי בשנה הראשונה מאז 7 באוקטובר הוא אושפז חודשים רבים במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים אסף הרופא. "בכלל לא הייתי בבית כל התקופה הזו, כי הייתי מאושפז ועברתי סדרות של טיפולים פסיכיאטריים ונפשיים", הוא מציין. "בתקופה הזו התרחקתי מהרבה מאוד אנשים שהיו קרובים אליי, ובאיזשהו מקום זה גם פגע בי. פתאום אנשים באו ואמרו לי: 'רמי, נעלמת לנו'. הם פשוט לא ניסו להבין מה עובר עליי. אנשים שלא חוו את זה לא מבינים מהי טראומה, והם לא מסוגלים לתפוס מצב שבו הגוף פשוט בוגד בך ומפרק את הנשמה מבפנים. אתה מוצא את עצמך נאלץ לספק הסברים לאנשים כל הזמן, והם לא מבינים שיש בתוכי מפלצת שמשתלטת לי על כל נשימה ונשימה. זו גם הסיבה שאני שוכח דברים ולא זוכר אנשים שפגשתי. יש אנשים שאף ניתקו איתי קשר בגלל המצב הזה; חשבו שאני סנוב ושהשתן והפרסום עלו לי לראש. חלקם פשוט לא מסוגלים להכיל את זה או להתקדם הלאה יחד איתי, ואני מכבד את זה לחלוטין. לא כולם מסוגלים להתמודד".
"השגרה שלי כיום סובבת סביב הטיפולים. אני נמצא בשיקום ארבעה ימים בשבוע, ובשאר הזמן אני המון באזור של הנובה ברעים. אין יום שחולף בלי שאני מגיע לאזור הזה. אני מתמודד שם לבד עם עצמי, ואף על פי שהרופאים אומרים לי שהשהות שם לא עושה לי טוב - אני תמיד עונה להם שזה הבית שלי, זה הבית הראשון שלי. אני מתבודד שם בשטח, מחבק את העצים, ואז חוזר הביתה.
"עד לפני תקופה קצרה בכלל לא הייתי מסוגל לשמוח. היום, גם כשאני רוקד, הרגליים שלי אולי זזות אבל הלב שלי נשאר קפוא בפנים. אני רוקד רק כדי לרצות את הילדים שלי, את אשתי ואת החברים שמקיפים אותי, אבל בתוך תוכי קשה לי מאוד. בכל פעם שאני רוקד ורואה צעירים רוקדים סביבי, עולה לי מיד המחשבה: 'וואו, אילו רק הצלחתי להציל עוד שניים, הם היו יכולים לרקוד איתי כאן פה היום'. המחשבה הזו פשוט לא עושה לי טוב".
"ההתמודדות היומיומית שלי שלוש שנים אחרי היא לא קלה בכלל. רוב הזמן אני נמצא לבד. אני לא עובד כיום, כי הפגיעה בגוף היא לא רק פוסט-טראומה נפשית, אלא גם פיברומיאלגיה קשה - כל הגוף שלי כואב ומיוסר, תופעה שלא הייתה קיימת אצלי בכלל לפני 7 באוקטובר. אבל למדתי להתמודד. כשחלה אצלי נפילה קשה, כמו שקרה לי למשל אתמול, אני מיד מתרחק מהמשפחה, מסתגר לבדי בחדר, חווה התפרצויות, מזיע, ומחכה בשקט שהסערה הזו תעבור ושהשד הפנימי הזה פשוט ייצא ממני. אני נפגש עם פסיכולוגים, ובקרוב הטיפול הזה עומד להתגבר ואני אשהה ארבע פעמים בשבוע במכון רקנאטי במסגרת תוכנית לשיקום הנפש, הכוללת טיפולים קבוצתיים ממוקדים לפוסט-טראומה".
בשנת 2024, ביום העצמאות ה-76, נבחר דוידיאן להשיא משואה, רגע שנחשב לאחד משיאי הטקס. "כשפנו אליי כדי להשיא משואה, חוויתי עצב גדול מאוד ובכיתי המון", הוא מגלה. "אבל הרגשתי שאני פועל שם כשליח. לא הדלקתי את המשואה בשביל רמי; הדלקתי אותה בשביל כל אותם צעירים שהייתי איתם בקשר באותו היום, ונלחמתי עבורם, אך לא הצלחתי להחזיר אותם הביתה חיים. הימים של הטקס והחזרות לא היו קלים עבורי, ובכל צעד שלי שם על הבמה זלגו לי דמעות, כי הראש שלי החזיר אותי שוב ושוב אל תוך התופת של אותו היום".
בימים אלה, כחלק מהתהליך התרפויטי שהוא עובר, משחרר דוידיאן את ספרו הראשון, "חמש דקות אני חוזר" (בהוצאת "ספרי קפה"), המגולל את סיפורו מאותו יום ששינה את חייו. "לא הייתי מוכן לכתוב את הספר הזה קודם לכן", הוא מספר. "ידעתי שהרבה מהסיפורים עדיין נסתרים ומודחקים אצלי אבל פשוט לא זכרתי אותם. חיכיתי, והתחלתי לעבד את הדברים בשיתוף עם הצעירים והצעירות שהצלתי ועם ההורים שלהם. לאט-לאט צצו ועלו סיפורים שאני בעצמי לא זכרתי, אבל הם זכרו מצוין, ודרך המפגשים איתם הזיכרון שלי התחיל להיפתח. העדפתי לקחת את הזמן, שום דבר לא נעשה בחיפזון. על הדרך החלטתי לשתף בספר גם את הרופאים, הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שטיפלו בי - כל מי שהייתה לו נגיעה אליי לאורך הדרך. עבדנו על הספר הזה במשך למעלה משנה".
"המסר שאנחנו מעבירים דרך הסיפורים של הילדים האלה שהצלתי הוא מסר של ערבות הדדית; תחשבו על האדם האחר, מה הוא צריך, מה חסר לו שיש לי, ומה אני יכול לתת לו מעצמי. במקביל, עבורי באופן אישי, התהליך הזה הוא ריפוי עצום לנפש. הדיבור, הסיפור והכתיבה הם הריפוי שלי, וזו סגירת מעגל שמאפשרת לי לסמן עוד וי ולהגיד לעצמי שעשיתי עוד משהו חשוב. וזה לא רק בשבילי - אנשים בכל העולם מחכים לזה. רק היום, למשל, העברתי הרצאה לקבוצה שהגיעה מפנמה. הם שמעו עליי, ביקשו את מספר הטלפון שלי והבהירו שהם רוצים לתרגם את הספר לספרדית כדי להפיץ את הסיפור בכל ספרד ובפנמה. הסיפור הזה הפך מזמן למשהו שגדול מרמי דוידיאן באופן אישי".
"זה לא משהו שיכול להימחק, ולזמן אין שום משמעות עבורי כרגע. הכאב הוא כאב עצום, וזה יהיה קשה וייקח עוד הרבה זמן. אני נושם את 7 באוקטובר בכל שעה ושעה. רק היום בבוקר ראיתי מכונית שעברה תאונה והתהפכה בצומת שליד רעים. עצרתי מיד, וכל הגוף שלי התמלא זרמים. הסתכלתי על המכונית הלבנה הזו ונזכרתי ברכב דומה שעמד בדיוק באותו המקום באותו היום. כל הגוף שלי התרסק ולא הייתי מסוגל להמשיך לנהוג. עצרתי בשולי הכביש, ישבתי בצד והתחלתי לבכות ולשטוף את הפנים. כל דבר על הציר הזה הוא טריגר עבורי, כל פרט מחזיר אותי אל תוך סרט רע שלא מרפה מהנשמה שלי - ולא רק מהנשמה שלי, אלא מהנשמה של החברה הישראלית כולה".
לדבריו, גם כיום הוא ממשיך לקבל תגובות ברחוב: "הציבור הישראלי מפגין משהו מדהים. אנשים לא שוכחים, והם בטח לא שוכחים את הגבורה שהייתה שם. הם רצים לקראתי ברחוב, מחבקים ומצטלמים. כשאני יושב לשתות משהו בקפה או אוכל במסעדה, מישהו זר בקופה כבר משלם עליי את החשבון; כשאני הולך לקנות בגדים, אנשים שאני בכלל לא מכיר משאירים עבורי כסף ומסרבים לקחת אותו בחזרה. מצד אחד זו הרגשה מדהימה, אבל מצד שני זה מחולק לשניים - יש בזה משהו שאפילו קצת מביך אותי, כי אני לא עשיתי שום דבר בשביל לקבל תמורה. יחד עם זאת, אני מבין לחלוטין את הרצון שלהם להביע תודה והערכה ומבין מאיפה זה מגיע. כשאתה מקשיב לאנשים ברחוב, אתה מבין שאין אדם אחד במדינה שאין לו נגיעה, יד או קשר כלשהו ל-7 באוקטובר. אם זה לא הוא עצמו, אז זה חבר שלו, גיסו או שכן שלו. כל עם ישראל נמצא בתוך המעגל הענק של 7 באוקטובר".
"הם לא יודעים מה זה לחוות את התופת הזה. בגלל זה מי שהעבירו עליי ביקורת בתקשורת ניסו לערער על האמינות שלי. שאלו אותי לא אחד ולא מאה אנשים איך פעלתי באותו היום, ותמיד עניתי להם את אותה תשובה עניינית: 'אני לא פוליטיקאי. עשיתי יותר ודיברתי פחות'. זו התשובה שלי לכולם, למרות שבתוך תוכי תמיד הדהדו שאלות קשות כמו איפה היה הצבא באותם רגעים ולמה הוא לא בא להציל.
"אחרי תקופה קצרה של אחדות גדולה בחודשים הראשונים, כואב לראות שהחברה הישראלית חזרה לקוטביות ולמריבות. כשאתה מסתכל על הוויכוחים הציבוריים האלה אחרי שראית את המוות פוגש את כולם בשטח - ללא שום הבדל בין ימני, שמאלני, דתי או חילוני - אתה מזדעזע לראות איך המנהיגים ממהרים להשתמש באבל הקולקטיבי של עם שלם. הם פשוט לא מסוגלים לעצור לרגע ולחשוב שמחר או מחרתיים האסון הזה יכול לחזור ולגעת בכל אחד מהם. כל מנהיגי המדינה, מכל הצדדים, מעיזים לריב ולהתווכח ולא לוותר, והעם שלנו נותר מפולג".
התרעות פיקוד העורף