"מתגעגעת למה שהיה וגם למה שאמור היה להיות"
"יש כמה פרקים בסיפור שלנו. 142 ימים חשבנו שעוז בחיים, בפברואר 2024 התבשרנו שהוא נהרג ביום חטיפתו ובנובמבר 2025 הוא הוחזר לקבורה. זה סיפור שהתחיל עם המון אופטימיות ותקווה והסתיים בכאב עצום. התקווה נגמרה בפברואר 2024 וזה גרם לנו להוריד אנרגיות במאבק להשבתו. המשכנו כמובן להיאבק, אבל לא באותה עוצמה שבה נאבקנו כשעוד חשבנו שעוז בחיים, שהוא בשבי וסובל שם.
"עברנו תהליך של אבל מושהה - את מבינה שאת עוסקת באובדן, אבל לא באמת מעכלת. עד היום אני לא מעכלת שעוז איננו, אבל עכשיו יש לי יותר זמן לשבת ולעבד את כל מה שקרה בתקופה הזאת. כל עוד עוז היה בעזה, הייתי על אוטומט, לא היה לי שקט. גם אחרי שהתברר שהוא נהרג, הייתי טרודה בשאלות אם יחזור ומתי, ואיך יחזור. השאלות האלה הטריפו אותי. פחדתי כל הזמן ממה הם עשו לו. פחדתי שנקבל רק חלקים ממנו, או שהם יעלימו אותו. המחשבות האלה הפכו לי את הבטן עוד לפני שעוז הוגדר כחלל. מאז שעוז חזר הנפש נכנסה למוד אחר - לפחות הוא פה, לידנו, ולא בידי המחבלים.
"עד שעוז נפל, כששמעתי על אנשים צעירים שנהרגים חשבתי כמה זה נגד הטבע, כמה זה לא הסדר הנכון, ותהיתי איך הורה יכול להמשיך לחיות במצב כזה. עכשיו, כשנכפתה עליי המציאות הזאת, אני ממשיכה לחיות ואני לא באמת יודעת איך. אולי העובדה שלא מעכלים עד הסוף עוזרת להמשיך לחיות.
"הגעגוע הוא אחד הדברים הכי קשים שיש. לא דמיינתי שהוא יגדל, והוא רק הולך ומתעצם ככל שהזמן עובר. אני מתגעגעת למה שהיה וגם למה שאמור היה להיות. עוז היה אמור להשתחרר מהצבא באפריל 2025, אבל הוא תכנן לצאת לקורס מט"קים ואולי גם לקורס קצינים, ולו זה היה קורה הוא כנראה היה עד היום בצבא.
"החברים שלו משתחררים עכשיו ויוצאים לטיול הגדול, ואחר כך בטח יתחילו החתונות, ואני לא יכולה להשתחרר מהמחשבות על זה, לא יכולה להתנתק מהכאב על מה שהיה אמור להיות. הזיכרונות היפים ממנו איתי וגם ההיעדר שלו איתי. עוז איתי ובתוכי 24/7. אני משתדלת לשדר לו את האהבה והגעגוע. אני אמא שלו לנצח.
"כל עוד הוא היה כאן נתתי לו את כל האהבה, את כל מה שצריך. עכשיו, כשהוא איננו, חשוב לי להמשיך לתת לו נחת. אני מאמינה שהוא נוכח ומרגיש. כיוון שהוא תמיד אמר שהוא מגן על הבית - עוז לא נפל לחינם, הוא נפל בהגנה על הבית, ואני מרגישה שלי אין זכות ליפול למרה שחורה. הכי קל לשקוע, אבל אני רוצה לעשות לעוז נחת וזה נותן לי את הכוחות לבחור בחיים בכל בוקר מחדש. זה לא פשוט, זה לחצוב בסלע בכל בוקר מחדש. אני פותחת את העיניים ומיד זה מכה בי, שעוז איננו.
"לאחר שקברנו אותו הרגשתי ריקנות. המאבק להשבתו נגמר ופתאום אין מאבק לקום אליו בבוקר. אז אני הרבה יותר חושבת ומעבדת את השנתיים וחודש שעברנו, ומחפשת להיות בעשייה כדי לא לשקוע במחשבות. עד שהוא הוחזר הייתה לי תחושה שזה זמני, והיה איזה שביב תקווה שהיה נס ועוז נשאר בחיים. נתתי לעצמי את האפשרות לקוות, עכשיו גם זה לא קיים. אבל יש לי ודאות.
"הפרידה מעוז במחנה שורה היא אחד הדברים הקשים שעברתי. פתאום, אחרי שנתיים וחודש שלא היינו יחד, ארבעתנו, עמדנו שם אמיר והדר, התאומה של עוז, ואני - ועוז היה לידנו, בארון. לא רציתי ללכת הביתה, ביקשתי מהצוות שם, מהאנשים המלאכים האלה, ‘תשמרו עליו טוב'. בקשה מטומטמת, אבל זאת הזעקה שיצאה ממני.
"הוודאות הרגיעה את הנפש שלי. הידיעה שהוא פה והוא חזר שלם. יש הרבה נפילות והרבה בכי, ושום דבר לא אותו דבר. אבל לא הזזתי כלום בחדר של עוז, ואני ממשיכה לנקות אותו בכל שבוע כאילו עוז צריך לחזור, וכשאני מנקה את המדף עם אוסף בובות הפופ שלו, אני מצלמת אותן לפני כדי להחזיר אותן בדיוק למקום, כמו שעוז סידר אותן.
"אני מקווה שיהיה קל יותר עם הזמן, שאמשיך לבחור בחיים ולצאת להופעות ולנסוע לחו"ל. אבל את הכאב אני לא רוצה לשחרר".
"סגירה של ציפייה, של הכמיהה למשהו שלא היה ריאלי"
"ב-7 באוקטובר לפני שנה היינו אצל הנשיא טראמפ. באנו לחזק את ידיו ולהודות לו על כל מה שהוא עושה למען החטופים. למחרת נחתמה העסקה האחרונה. המשפחות האחרות שהיו איתנו אצלו קיבלו בשורות אחרות. שמחנו מאוד בשבילן, כמובן, אבל עבורנו לא הייתה שמחה בהודעה על העסקה.
"להלוויה של עומר בקריית שאול הגיעו המון אנשים, מהארץ, כמובן, וגם מניו יורק - הגיעו חברים שלו ושלנו מהקהילה שלנו, הגיע הרב שלנו. זה ממש לא מובן מאליו.
"מצד אחד, האובדן בלתי נתפס: רק אחרי 14 חודשים הודיעו לנו שעומר נהרג, וחיינו באיזו מציאות של בשורה לא סופית, ואז לקח עוד שנה עד שהוא הוחזר. מצד שני, אני מרגישה שרוחו של עומר פה, ואני מדברת איתו בקול רם ושומעת אותו מדבר אליי. כשזה קורה, אני מזכירה לעצמי את מחנה שורה.
"ההודעה שעומר הוחזר והמפגש איתו בשורה היו סטירת לחי של המציאות, וגם סגירה של איזו ציפייה, של הכמיהה למשהו שלא היה ריאלי. עבורי, אין פה סגירת מעגל, זה חוסר שלא ייסגר לעולם. אבל לפחות המלחמה למען השבתו והפחד שנהיה תקועים בין מים לשמיים לאורך שנים הסתיימו.
"אחרי שקברנו את עומר נתנו לעצמנו 30 יום שבהם זזנו הצידה, ואז חזרנו למאבק למען השבתו של רני גווילי. עד שרני הוחזר היינו במשימה, הרגשנו שהשליחות שלנו לא הסתיימה, כי היא הייתה משהו שמעבר לעומר.
"בינתיים גם רני חזר, אבל החיים לא חזרו למסלולם. היינו בנדודים במשך שנתיים, לא היינו בעסק הקטן שלנו, ויש לזה השלכות. לאחרונה, בחוסר חשק, התחלנו להיכנס לזה קצת בחזרה, לנסות להניע, לשקם אותו איכשהו. אחרי כל מה שקרה, את מאבדת עניין במה שהיה קודם, את לא רוצה ולא יכולה לחזור אחורה. את מנסה למצוא דברים אחרים שיגרמו לך לקום בבוקר. אנחנו הרגשנו צורך לפגוש אנשים שעוסקים בעשייה חברתית אזרחית, שיעוררו בנו השראה, כדי להבין מה הלאה ומה נעשה כדי להנציח את עומר. יש המון יוזמות לזכרו, וזה מרגש.
"פתאום יש לנו שני עוגנים עצובים בשנה - 7 באוקטובר ויום הזיכרון - שבהם חשוב לנו להיות בארץ עם המשפחה והחברים מכאן. הכל קשה, ותחושת הפספוס נוראית. המחשבה על עומר ועל כל הילדים שאיבדנו במלחמה הזאת כואבת בלב.
"אני הולכת הרבה לפארק שנמצא ליד ביתנו בניו יורק. זה הפארק שבו עומר גדל, וכיום הוא נקרא על שמו ותלויה בו תמונה שלו. אני הולכת לשם כי עומר קבור בארץ, ואני מדברת איתו. המוח מתעתע בי, כי עומר חי בארץ ארבע שנים לפני 7 באוקטובר, ולא היה חלק מהשגרה היומיומית של הבית. היינו מדברים המון בטלפון. אז יש מצבים שבהם אני מוצאת את עצמי אומרת, ‘עומר, מה אתה אומר?', ויש סיטואציות מופרכות לגמרי שבהן ברור לי שעומר היה אומר לי, ‘אמא, מה זה השטויות האלה?!'.
"המון דברים מזכירים אותו. היו, למשל, כמה חודשים בשנה האחרונה שבהם כל הזמן אכלנו המבורגרים, כי עומר מאוד אהב בשר. הוא תמיד צחק עליי שאני אוכלת המבורגר צמחוני, או דג, ולא בשר. ועכשיו אכלנו כל כך הרבה בשר, עם נתח אסאדו מעל ההמבורגר, כי ככה עומר היה וככה הוא אהב - עם כל הלב.
"כשאני מתבוננת בתמונות הילדות של עומר, אני לא מרגישה שזה עומר שנפל במלחמה. הוא איתי כל הזמן בראש, בלב".
"תמיר פה. לא כמו שרצינו, אבל הוא פה"
"אחרי כל כך הרבה חודשים, אפילו שנים, ללא סימני חיים, כשמעלינו מרחפת האמירה של חמאס שתמיר איננו, ולמרות שידענו שהסבירות שיוחזר בחיים נמוכה - לא רצינו לוותר ולו לרגע על התקווה שהוא חוזר אלינו. החזקנו תקווה שתמיר מוחזק חי באיזו פינה שאיש לא מכיר. החזקנו אותה עד שבמוצאי שמחת תורה בשנה שעברה קיבלנו את ההודעה שתמיר הוחזר וזוהה. ולמרות שידענו, ולמרות הזמן שעבר, ההרגשה הייתה שהעולם נופל עלייך.
"אני זוכרת שבתקופה שלפני העסקה האחרונה התחלתי לפחד מעסקאות כי התחושה הייתה שתמיר חי - מדברים עליו, מחזיקים אותו בתודעה - ופחדתי מהרגע שבו העיסוק בתמיר ייפסק. פחדתי להתמודד עם הסוף, עם הוודאות.
"גם אביו, אלון, הרגיש כמוני, ואז היה כאב גדול כשאחרי שנתיים של מאבק זה נגמר כמו שזה נגמר. העובדה שראינו אותו נחטף על הרגליים בבוקר ההוא, והידיעה שהוא נהרג מהפגזות חיל האוויר, קשות. תמיד עובר לי בראש מה תמיר חווה ביומיים האלה שבהם היה בחיים. את רוצה להאמין שהוא חווה טיפה אנושיות, ולא רק אכזריות, ואת נשארת עם שאלות שלעולם לא יקבלו תשובות.
"אחרי שנתיים שבהן היינו חדורי מטרה - להציל את הילד - והיו בנו כוחות, רגע הפרידה ממנו ליד הארון היה רגע מפרק. תמיר פה. לא כמו שרצינו, אבל הוא פה. הוא פה ואני לא יכולה לגעת בו ולחבק אותו. הרגשה כזאת שהאנרגיה יוצאת מהגוף, ואת נותנת לעצמך להתפרק, לראשונה. התחושה היא שאת אבודה.
"בימים האלה, לקראת האזכרה הראשונה לתמיר, שנקבר בדיוק ביום שבו נהרג שנתיים קודם, אני בחשבון נפש על מה שקרה בשנה הזאת. יש לי ביקורת על מה שלא הנעתי ולא קידמתי. אבל יש איזשהו קיפאון, ואני מבינה שאני לא יכולה לדחוף את עצמי, כי אין סדר אחיד לדברים ואין חוקיות. אחרי שנתיים כמו שעברנו - צריך להתקרקע. צריך שתהיה לך יציבות כדי למשוך את העגלה הזאת, שמלאה בעצב ובכאב, כדי לייצר גם רגעים מנחמים.
"אני מפחדת היום שיצוצו עוד תיעודים, חדשים, שלא הכרנו, כי כל סרטון כזה פותח את הפצע. אני רוצה לשפוך עוד אור על מה שקרה לתמיר, אבל רק אם זה ירגיע. מטורף לחשוב מה מרגיע בסיטואציה הזאת. תמיר חזר שלם, ולדעת שלא היו פציעות דרמטיות של התעללות - דבר שכל כך פחדנו ממנו - זה מרגיע. את נאחזת בזה. גם כך אני בייסורים מהמחשבה שתמיר היה לבד ברגעיו האחרונים, באימת חייו, ואמא לא הייתה איתו. זה הולך איתי כל הזמן. אז לפחות לדעת שהוא לא חווה ביומיים ההם משהו דרמטי. זה נורא, אבל זה מנחם.
"רוב הזמן אני מתקיימת בעמימות כזאת, בחוסר תחושה, ואני מנסה להתגבר על זה ולומר לעצמי, עם כל הקושי, שאני פה, שנשארתי בחיים ואני צריכה לחיות - בשביל הבנות שלי, בשביל עצמי. זה לא קל.
"תמיר מלווה אותי ביומיום בעשייה שלי, ואני משתדלת שהיא תהיה משמעותית, כמו שהוא היה וכמו שרצה להיות. אז ליוויתי טירונים בחוות השומר, ואני מגיעה לעיר הבה"דים ומקיימת שיחות עם מש"קי חינוך, וזה משמעותי לשני הצדדים. אני מביאה את תמיר, מנסה להשריש את הדברים שהוא השאיר אחריו, כי תמיר הוא לא רק פלקט. איתם אני מרגישה הכי בנוח, ואני יודעת שלו יכולתי לשאול אותו, תמיר היה מאשר לי את זה.
"אני לומדת כל הזמן עוד דבר קטן עליו, שומעת עליו מחברים, ממפקדים. ביום הזיכרון האחרון מצאתי בחדר שלו פתק שהוא כתב, ‘הייתי האני הכי טוב שיכולתי להיות' - כך, בלשון עבר. כאילו הנשמה שלו ידעה. זה נהיה המשפט של הצוות שליוויתי בחוות השומר, רק שינינו אותו - ‘להיות האני הכי טוב שאני יכול'.
"יש לי איזו שגרה, אני עובדת קצת, ובעיקר מהבית, כי יש בי עייפות גדולה. הגוף לא משחרר דופמין במצב הזה ואת מתקשה ליהנות מדברים שפעם נהנית מהם. אני מרגישה שכל מה שאני עושה מעבר לדברים שאני עושה עם הבנות ומעבר לעבודה שלי חייב להיות קשור בו ולהיות משמעותי. כדי לחוות הנאה ממשהו היום הוא חייב להיות משמעותי.
"אומרים לי שאני צריכה להתפתח, לצמוח מהאובדן. אלה לא המילים הנכונות. איך אני יכולה להתפתח על הגב של תמיר? איך אפשר להעלות על הדעת את האפשרות שהילד שלי שילם בחייו כדי שאני אתפתח? את משתנה לגמרי בעקבות האובדן, אבל את לא יכולה לצמוח על הגב של הילד שלך. כשאני מביאה אותו לבמה, אני מרגישה אותו טופח לי על השכם. הוא רצה לעשות שינוי למען אנשים, ואני הולכת בדרכו.
"הילד שלי עשה את ההשתדלות שלו בעולם הזה, ועכשיו אני משתדלת, גם למענו. אני נעה בין לשחרר קצת, להיות במקומות שמסיבים לי הנאה, למשל, עם הבנות שלי ועם משפחות שמצבן דומה, ובין קושי להצליח לנשום. אני תמיד עם חתיכה חסרה בלב. מאז שתמיר הוחזר אני לומדת מחדש לנשום, ומפחדת מהרגע שתמיר ילך וייטשטש לי בזיכרון. לפחות הפחד מהלא נודע איננו. אין הקלה, יש רק בור בלב, שנפער".
התרעות פיקוד העורף