כעבור כ-48 שעות, בשעה 20:30, עמדה משלחת קטנה מחוץ לדלת הבית וביקשה להיכנס. האם, פרופ' בלה סביצקי, אפידמיולוגית ומרצה במכללה האקדמית אשקלון, סיימה זמן קצר קודם לכן לכתוב, לערוך ולשלוח מאמר מדעי לכתב העת Stress and Health. במשך היומיים שחלפו מאז ההודעה האחרונה מיונתן היא ניסתה להמשיך לעבוד, לארגן את המחשבות ולעשות כל דבר שיוכל להתערבב בדאגה ובאי-הוודאות. זו הייתה הדרך היחידה שלה לשרוד את השעות שבהן הדיווחים מעוטף עזה ומצפון הארץ מילאו ללא הפסקה את מסך הטלוויזיה.
בתוך ההלם והכאב עלתה בראשה מחשבה על העתיד שיונתן כבר לא יזכה לחוות - ועל האפשרות שמשהו ממנו יוכל בכל זאת להמשיך לדור הבא. כמעט מיד חשבה על קצירת זרע לאחר המוות. כשניסתה לדבר על כך עם הקצינים שהגיעו לביתה, התברר לה שהם אינם יודעים כיצד לקדם את ההליך. "הם רצו שנחתום על אישור קבורה. אמרו שהגופה עדיין במחנה שורה, שיש בלגן נורא ושעדיין לא יודעים בדיוק כיצד נפגע ואיך נפל".
סביצקי הייתה נחושה. היא דרשה מאנשי המשלחת לטפל בנושא. לדבריה, חלפו כשלוש שעות עד שהתקבל אישור הצבא לקצירה, כעשר שעות נוספות עברו עד לקבלת אישור בית המשפט, ועוד מספר שעות עד שגופתו של יונתן הועברה ממחנה שורה לבית החולים בילינסון, שם בוצעה קצירת הזרע.
ככל שחולף הזמן מהמוות, הסיכוי למצוא תאי זרע חיים יורד, ולכן יש חשיבות לביצוע הקצירה מוקדם ככל האפשר. במקרה של יונתן חלפו בסך הכול 70 שעות מנפילתו ועד לביצוע ההליך. במהלך השבעה קיבלה בלה את התשובה מבילינסון: לא נמצאו תאי זרע חיים.
מפח הנפש של בלה היה כפול - לצד האובדן של יונתן, אבדה גם האפשרות להמשכיות גנטית ממנו. "זה פספוס לנו כמשפחה, למדינת ישראל ולעולם כולו אם הוא ייעלם", היא אמרה. "הוא היה אדם מדהים מכל הבחינות. התחלתי לחשוב שאילו הייתה קיימת אפשרות להביע מראש הסכמה לקצירת זרע במקרה של מוות, אפשר היה לפעול מיד ולשמר את האפשרות הזאת עבור מי שרוצה בה".
סביצקי הבינה מהר מאוד שמדובר בסוגיה מורכבת מבחינה רפואית, משפטית ואתית. מעל הכול ניצבת שאלה אחת שאין עליה תשובה במקרה של יונתן: האם הוא עצמו היה רוצה בכך? "התחלתי לחשוב מה יונתן שלי היה רוצה. מה הוא היה אומר על כך שדרשתי לקצור ממנו זרע. אחרי שקראתי הרבה מאוד בנושא, וגם בעקבות המחקרים שערכתי בהמשך, חשבתי על שני דברים מנוגדים שהוא אולי היה אומר: 'הרעיון שיהיה לי ילד אחרי שאמות הוא מוזר, כי הייתי רוצה לגדל אותו בעצמי. אבל אני כל כך אוהב את אמא שלי שהייתי מאשר לה וסומך עליה שהיא תמצא אישה מתאימה שתהיה אמא לילד שלי וגם תהיה סבתא נהדרת'", אמרה.
מי בעצם רשאי להחליט? השאלה אם לבצע קצירת זרע לאחר המוות היא קשה, אישית ורגישה. על פי הנתונים שעליהם מבססת סביצקי את חישוביה, מתוך 966 נופלים בוצעה קצירת זרע לאחר המוות ב-270 מקרים. כ-77% מהקצירות בוצעו לבקשת ההורים וכ-23% לבקשת בת הזוג.
כחוקרת ניסתה סביצקי לאתר מחקרים שעסקו בסוגיה, אך גילתה שהספרות המדעית בתחום מצומצמת מאוד. הנסיבות האישיות הובילו אותה להחלטה לחקור את הנושא באופן שיטתי. אחת השאלות הייתה מה ידוע על ילדים שנולדו כתוצאה משימוש בזרע שנלקח מאדם לאחר מותו. "בספרות המדעית מוכרים מעט מאוד מקרים כאלה. המידע על התפתחות הילדים מוגבל מאוד".
אלא שהשאלה המרכזית מבחינתה הייתה בסיסית עוד יותר: מה הגברים עצמם רוצים?
בהנחייתה נערכו שלושה מחקרים בנושא. במחקר הראשון השתתפו 600 גברים בני 18-50. התברר כי 47.3% מהמשתתפים התנגדו לקצירת זרעם לאחר מותם אם הבקשה לכך תבוא מצד הוריהם. בקרב גברים שהיו בזוגיות מחייבת, 36.5% התנגדו לקצירה לפי בקשת בת הזוג.
הליך קצירת הזרע לאחר המוות מאפשר לחפש תאי זרע חיים ברקמת האשך ולהקפיאם בבנק זרע. כאשר נמצאים תאים מתאימים ומוקפאים בזמן, ניתן לשמרם במשך שנים. המשמעות היא שאין צורך לקבל החלטה על שימוש בזרע במהלך ימי האבל, ואף לא בחודשים או בשנים הראשונות שלאחר המוות.
המחקר השני בחן את הסיבות להתנגדות לקצירת זרע לאחר המוות. בין הסיבות המרכזיות שעלו היו החשש מהבאת ילד לעולם בידיעה מראש שיגדל ללא אביו הביולוגי; התפיסה שלהורים אין זכות להחליט בענייני הפוריות של בנם לאחר מותו; הטענה ששימוש בזרעו של אדם ללא הסכמתו אינו ראוי מבחינה אתית; וההתנגדות לתפיסה של ילד כמעין אנדרטה חיה לאדם שמת.
במקביל שאלו החוקרים את הגברים האם ראוי לקבל מראש את עמדתם בנושא. 71% תמכו בקבלת הסכמה מוקדמת מחיילים בשירות סדיר לגבי קצירת זרע במקרה של מותם, ו-78% תמכו בקבלת הסכמה מוקדמת מחיילי מילואים.
המחקר השלישי בחן פתרון אחר: שימור זרע יזום בגיל צעיר, עוד בחייו של הגבר. במחקר השתתפו כ-400 גברים בני 18-40 והוצגה בפניהם האפשרות לשמר זרע מראש, בין היתר במסגרת השירות הצבאי. 41.5% מהמשתתפים הביעו עניין בשימור זרע מוקדם. המשתתפים נשאלו גם על האפשרות למימון ציבורי או חלקי של ההליך.
הרעיון, מבחינת סביצקי, הוא לאפשר לחייל המעוניין בכך לשמר זרע עוד בחייו ובמקביל להשאיר הנחיות מפורשות לגבי השימוש בו במקרה של מותו - מי יהיה רשאי לקבל החלטות לגביו ולמי יהיה מותר להשתמש בו.
הטעות יכולה להתרחש בשני הכיוונים. עבור סביצקי, הנתונים המחקריים מקבלים משמעות אחרת כאשר מציבים אותם מול המציאות של המלחמה. "אם משליכים בזהירות את שיעורי התמיכה וההתנגדות שמצאנו במחקר על נתוני הנופלים מאז 7 באוקטובר, מתקבלת תמונה שממחישה את הבעיה בשני הכיוונים", היא אמרה.
על פי הנתונים שמצאה, מתוך 270 המקרים שבהם בוצעה קצירת זרע לאחר המוות, בכ-121 מקרים הקצירה עשויה הייתה להתבצע בגבר שהיה מתנגד לה אילו נשאל על כך בחייו. מנגד, מתוך 696 נופלים שלא בוצעה אצלם קצירה, האומדן מצביע על כך שכ-284 עשויים היו לרצות בקצירת זרע לאחר מותם, אילו נשאלו על כך מראש.
"אלה אינם נתונים על רצונם בפועל של הנופלים, אלא אומדן סטטיסטי המבוסס על השלכת ממצאי המחקר שלנו. אבל הוא ממחיש מדוע חשוב לאפשר לחיילים להביע ולתעד את רצונם מראש. בהיעדר הסכמה מוקדמת אנחנו עלולים לטעות בשני הכיוונים - לבצע קצירה בניגוד לרצונו של אדם, או לא לבצע אותה דווקא כאשר זה היה רצונו".
לדבריה, יש סיבה נוספת לכך שההחלטה צריכה, ככל האפשר, להתקבל עוד בחייו של החייל. ברגע קבלת הבשורה המשפחה נמצאת במצב של הלם ודחק קיצוני, ובתוך זמן קצר מאוד היא נדרשת לקבל החלטה מורכבת האם כן או לא לבצע קצירת זרע, דווקא כאשר קשה לשקול את מלוא משמעויותיה. גם המודיעים הצבאיים, שאינם מתחום הבריאות, ספק אם יכולים לתת למשפחה את ההסבר הממצה אודות התהליך.
"אם יש הנחיה ברורה של החלל, היא פותרת חלק גדול מהדילמה", אמרה סביצקי. "במקרה של מות החייל, הצבא שמחזיק במידע מה החייל רצה, ישלח או לא ישלח את גופתו של החייל לקצירה. את המשפחה ניתן ליידע מאוחר יותר, בטח לא במעמד מסירת ההודעה. כשהמשפחה תהיה כבר לא במצב של סטרס חריף, הם יוכלו להחליט האם ירצו לעשות את השימוש בזרע".
כיום, לדבריה, התהליך מתחיל רק לאחר מסירת ההודעה למשפחה והעלאת האפשרות בפניה. הדבר עלול לגרום לעיכוב דווקא בהליך שבו הזמן הוא גורם קריטי. תיעוד מוקדם של רצון החייל יוכל לאפשר לצבא לפעול מהר יותר ובהתאם לבחירתו של האדם עצמו.
בחודשים האחרונים פועלת פרופ' סביצקי לקדם מדיניות שתאפשר לחיילים ולמשרתי מילואים להביע מראש את רצונם בנושא קצירת זרע לאחר המוות. הנושא עלה גם בדיונים בכנסת. "אני מנסה להגיע לשיחה גם עם ראש אגף כוח אדם וגם עם קצין הרפואה הראשי, אבל הדרך לשם חסומה", היא אומרת. "נוכח האפשרויות הטכנולוגיות שקיימות היום, חשוב מאוד שלצה"ל יהיה מידע לגבי כל חייל - מה הוא היה רוצה שייעשה במקרה כזה".
התרעות פיקוד העורף