יותר חרדה, אבל גם יותר תקווה: מה קורה לנפש הישראלית במשבר?

את המחקר הובילו פרופ' תהילה קלעג'י מהמחלקה לניהול ומדיניות ציבורית, פרופ' אורנה בראון לבינסון ופרופ' שרה אבו-כף מהתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון והוא כלל1,025  ישראלים יהודים בוגרים, כאשר 421 משתתפים נבדקו בספטמבר 2020, במהלך הגל השני של מגפת הקורונה, ו־604 נבדקו בינואר 2024, כשלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת 7.10. החוקרות בחנו בקרב המשתתפים תסמיני חרדה, דיכאון ומצוקות נפשיות או תלונות גופניות על רקע נפשי (סומטיזציה), לצד משאבי התמודדות ובהם תקווה, תחושת קוהרנטיות וחוסן קהילתי.

|לא כל משבר נראה אותו דבר – ולכן גם המענה לא יכול להיות זהה. הממצאים מדגישים את הצורך להתאים את המענה לבריאות הנפש לאופי המשבר. משבר בריאותי ומלחמה עשויים לייצר דפוסים שונים של חרדה, אי-ודאות והתמודדות, ולכן תוכניות חירום צריכות לכלול גם מענים המותאמים לסוג המשבר ולמאפייני האוכלוסייה." אומרות החוקרות ומוסיפות: "יש לפתח התערבויות שמטרתן לחזק תחושת קוהרנטיות ותקווה, ליצור מענים מותאמים לצעירים ולנשים, ולשלב בין תמיכה נפשית אישית לבין תמיכה קהילתית. פיתוח שירותי בריאות נפש גמישים שיוכלו להשתנות בהתאם לאופי המשבר הוא כורח המציאות."

גם תקווה נמצאה קשורה באופן משמעותי לרמות נמוכות יותר של מצוקה נפשית. לעומת זאת, הקשר בין חוסן קהילתי לבין מצוקה אישית היה חלש או בינוני, ובניתוח הסטטיסטי הוא לא נמצא כמנבא עצמאי משמעותי של המצוקה. במילים אחרות, הממצאים מצביעים על חשיבותם של משאבים אישיים – היכולת להבין את המציאות, להרגיש מסוגלות להתמודד עמה ולשמור על תקווה בהתמודדות עם מצבי משבר.