"הגעתי למסיבת הנובה עם בעלי ואחותי. עם תחילת האזעקות, כשרוב המבלים התחילו לצאת ברכבים משטח המסיבה, אנחנו החלטנו להישאר. חשבנו שבזמן שיש טילים יותר בטוח להיות שם, ולא בתנועה בדרכים. באותו זמן עדיין לא ידענו שיש מחבלים. כשהחלו להגיע פצועים כבר הבנו את הסיטואציה. הבנו שיש מחבלים מסביב".
ככה שכבנו: פצועים, מפוחדים, כשכל המחבלים מסביבנו, ואנחנו ממש מרגישים אותם בדלת. בשעה 11:30 הגיע עזתי לשדוד אותנו. הוא הסתכל מהחלון, דרש את הכסף והטלפונים. זרקנו הכל מהחלון, התחננו על חיינו, והוא עזב את המקום. עד שלקח את הטלפונים שלנו עוד סימסנו לכל העולם בערך. הרגשנו ששכחו אותנו, שלא יבואו להציל אותנו. זה היה פחד אימים, מה שנקרא נפרדנו מהעולם. נרדמתי בקרוואן, התעוררתי בערך בשעה 14:00, אחרי ששמעתי קולות של חיילי צה"ל מתקרבים. צרחתי שאנחנו ישראלים. זה היה נס גדול שניצלנו".
מאז, מספרת ידיד, היא חזרה עשרות פעמים לאתר המסיבה: "בכל פעם אני פורקת, משתפת בסיפור שלי. המטרה שלי הייתה קודם כל לספר את הסיפור שלי מתוך תהליך הריפוי, וכמובן כדי שלא ישכחו את מה שקרה. זו הייתה גם עבודה פסיכולוגית שעשיתי עם המטפלת שלי על רגשות האשם על כך ששרדתי ואחרים נרצחו. יש כאלה שעד היום קשה להם לשמוע את השם נובה. אני לקחתי את החזרה למקום כחלק ממסע הריפוי שלי. כשהרציתי בפני קבוצות מהארץ ומהעולם התחלתי לקבל פידבקים של 'את לא מבינה כמה את מחזקת אותנו'. זה היה שוק עבורי לשמוע את זה. אבל הבנתי שאם אלה התגובות, אז זו כנראה המשמעות של מה שאני עושה. לפני 7 באוקטובר הייתי מנהלת נכסים. אחרי השבת השחורה משימת חיי והעיסוק שלי הם הרצאות שקשורות לצמיחה מטראומה, למוטיבציה".
התהליך שעברה ידיד מתועד בסרט "ריטה": "זה סרט פרטי, הפקתי אותו עם במאית וצלם. הקרנת הבכורה הייתה במאי האחרון. זה סרט מעורר השראה שמיועד להקרנות בארגונים, בקהילות, בבתי ספר. הוא עוקב אחרי התהליך שעברתי אחרי 7 באוקטובר. המטרה שלו היא לחזק קהילות ואינדיבידואלים במצבי משבר וטראומה. מה שקרה גרם לי להסתכל על דברים בצורה אחרת, ואני מנסה ללמוד להתפתח מהטראומה הזו".
התרעות פיקוד העורף