הגעתי בשעה 6:20 לתחנת המשטרה בשדרות כמפקדת התורנית, כדי לקבל את פני השוטרים במשמרת הבוקר. אלא שאז החלו האזעקות. ברגע הראשון זה נראה כמו עוד סבב נקודתי, אך דיווחים מצה"ל על חדירת כלי שיט בזיקים הבהירו לי שמשהו גדול קורה. פתאום הבחנתי בטנדר ועליו חמישה מחבלים חמושים נוסע בטירוף לעבר התחנה ופותח באש תופת. אני ועוד שישה שוטרים עלינו מיד לגג התחנה כדי לתפוס מחסה ולנהל משם את הקרב.
בהתחלה חיסלנו שלושה מחבלים שניסו להיכנס. נכנסנו לאופוריה במחשבה שאנחנו מנצחים, אבל אז הגיעו עוד ועוד גלים של מחבלים שניסו להסתער על הגג. באחד הרגעים השוטרים שלי צעקו ‘רימון!’. הסתכלתי למטה וראיתי בין הרגליים שלי רימון שחור שיוצא ממנו עשן לבן. בשבריר שנייה התכופפתי, הרמתי את הרימון וזרקתי אותו לגרם המדרגות. הוא התפוצץ על שני מחבלים והרג אותם במקום. שוב הרגשנו סוג של מנצחים, ולא ידענו שאנחנו רק בתחילת התופת.
כשהמחבלים הצליחו לפרוץ לגג הבנתי שהדרך היחידה שלי לשרוד היא להעמיד פני מתה. נשכבתי ללא תנועה, בידיעה שאם הם יבואו לעשות וידוא הריגה אלחם על חיי. זו הייתה התקווה היחידה שלי. בנקודה הזו לוחמי הימ"מ וכוחות המשטרה הגיעו ופתחו באש על הגג. כששמעתי אותם מדברים בעברית, והבנתי שהם משלנו, סימנתי להם והם חילצו אותי. הם היו בהלם שנשארתי בחיים – כל מי שהיה איתי על הגג נהרג, וגם החברים שלי היו בטוחים שאני לא בין החיים.
"כל הדרך בניידת, עד המפגש עצמו, כל הגוף שלי היה ברעד ובחששות, אבל ברגע שראיתי את לוחמי הימ"מ והתחבקנו, בכינו ודיברנו – ניצחתי את זה והבנתי שזה לא ינצח אותי. מאז חזרתי לשם הרבה פעמים, ואני נפגשת עם קבוצות של תלמידים, חיילים, שוטרים ואזרחים.
"עדיין, כשאני מגיעה לשם הכל צף ועולה, והזיכרונות לא נמחקים. אבל זה שאני יכולה לספר על הגבורה של השוטרים שנמצאים בינינו ושל אלה שכבר לא איתנו – שווה את הכל. גם אם אחרי זה קצת קשה לי ואני לא אשן טוב בלילה".
התרעות פיקוד העורף