"הגענו לשם ארבעה, שניים מאיתנו נרצחו, אלי-ה נחטף ואני נשארתי להתמודד עם כל מה שקרה ועם אי-הידיעה בעניין מה שיקרה לאלי-ה. מאותו יום הייתי גם באבל וגם במאבק. הייתי צריכה להתמודד עם מה שעברתי בעצמי ועם האובדן של עמית וקארין, ובמקביל להילחם על החיים של אלי-ה. לא ידעתי באילו תנאים הוא מוחזק, מה מצב הפציעה שלו ואם הוא יצליח לשרוד. במשך 505 ימים ניסיתי לעשות כל מה שיכולתי כדי להחזיר אותו הביתה. דיברתי בתקשורת, נפגשתי עם אנשים, נסעתי בארץ ובעולם וסיפרתי שוב ושוב את הסיפור שלנו, כדי שלא ישכחו אותו ואת שאר החטופים.
"אנחנו מרצים בארץ ובעולם ועוסקים בהסברה. אני מספר על מה שעברתי בשבי, וזיו מספרת על מה שעברה במיגונית ועל המאבק להחזיר אותי. גם בשבילי, לשמוע אותה מספרת זה להבין עוד חלק מהתקופה שבה לא הייתי כאן. חשוב לי שאנשים ישמעו מאיתנו מה קרה, ושנמשיך לספר גם על האנשים שאיבדנו. כתבתי את הספר ‘מופוואדאת’ על 505 הימים שלי בשבי, ולאחרונה הוצאנו יחד את הספר ‘עיישה’. המשמעות של השם בערבית היא ‘חיה’, והוא קשור לרגע שבו גיליתי שזיו בחיים. הספר המשותף נותן מקום לסיפור שלנו ולזוגיות, וגם למה שקורה אחרי החזרה, כשצריך להכיר את מה שכל אחד עבר בנפרד וללמוד לחיות שוב יחד.
"לצד החתונה, הספרים וההרצאות יש גם שיקום וטיפולים. אין חזרה לחיים הקודמים, אלה חיים שאנחנו בונים מחדש. אני רוצה לעשות דברים שחשובים לי, אבל גם לומד לתת לעצמי זמן ולשמור על הזמן שלנו כזוג. קשה לי לתפוס שעברו שלוש שנים.
"כשאני מסתכל על כל מה שקרה מאז, על 505 הימים בשבי, על החזרה הביתה ועל החתונה עם זיו, עברתי המון. אבל יש רגעים שבהם 7 באוקטובר והשבי מרגישים קרובים מאוד. הזמן שעבר לא אומר שהכל כבר מאחוריי. אנשים רואים אותי מחייך, נוסע, מתחתן ועומד על במה, ואני באמת שמח ברגעים האלה. לצד זה יש התמודדות עם פוסט-טראומה, לילות קשים וחלומות שמחזירים אותי לשם. לפעמים, גם כשאני בבית, במקום בטוח, לוקח זמן להירגע. ובבוקר צריך לקום ולהמשיך את היום עם מה שעבר עליי בלילה. זה חלק מהחיים שלי שאנשים לא תמיד רואים.
התרעות פיקוד העורף