"באותו יום היינו אמורים לחגוג יום הולדת 9 לבן הגדול שלנו, שנולד ב-8 באוקטובר. הזמנו את כל המשפחה לשבת. כשהתחילו האזעקות נכנסנו לממ"ד. בערך בשעה 10 נכנסו אלינו המחבלים. הם ניסו לפתוח את דלת הממ"ד, ובעלי החזיק את הידית. למזלנו, הם לא הצליחו. המחבלים ירו על דלת הכניסה של הבית, אבל למזלנו לא ירו על דלת הממ"ד. התחושה הייתה פחד גדול, וגם הרגשנו שאנחנו מחוללים. אגב, היה אצלנו גם ילד מחבל. שמענו קול של ילד וקולות של מבוגרים".
12 שעות הייתה המשפחה נצורה בממ"ד, עד שחולצה בידי כוח צה"ל: "ואז לקחו את כל מי ששרד לחמ"ל של הקיבוץ, ומשם לקחו אותנו לגן ילדים ממוגן, שם העברנו את הלילה בזמן שהיו הרבה מאוד הפצצות. רק ב-8 באוקטובר אחר הצהריים הצליחו להוציא לאילת בארבעה אוטובוסים את כל מי ששרד מהקיבוץ.
רם אהרון גרה כיום עם קהילת ניר עוז בשכונת כרמי גת בקריית גת: "גם אחרי שלוש שנים אני עדיין לא מעכלת שזה באמת קרה, זה בלתי נתפס. אני אפילו לא יכולה לקרוא לחיים שלי כיום 'חיי החדשים' כי אני לא מרגישה שהתחלנו משהו חדש. קודם כל, אנחנו עדיין עקורים, מחכים לחזור הביתה. העובדה שאנחנו לא בבית היא אחת ההתמודדויות שהכי קשות לנו. דבר נוסף הוא כמובן ההתמודדות עם האובדן של כל האנשים שחסרים לנו, עם האובדן של הקיבוץ, שכבר לא יהיה אותו קיבוץ.
התרעות פיקוד העורף