חמ"לים כאלה היו במועצות, בישובים, במוסדות שונים, בריכוזי פינוי תושבים ועוד. עבור אלפי המתנדבים הם היו מוקדי ההסדרה של הסיוע. בשביל התושבים והאנשים שהיו בעוטף עזה ב 07.10.2023, הם היו קרן האור, במקומות ובמעשים שהמדינה לא הגיעה אליהם. מספרי הטלפונים של מנהלות ומנהלי המוקד, הוחזקו כמעט בכל מכשיר נייד שהיה בתווך המשולש אשדוד, צפון ים המלח, אילת.
המתנדבים בהם, הופעלו לכל צורך שנמסר: מהבאה של בקבוקי מים ועד חילוץ משפחות וקבוצות אזרחים, לפעמים תחת אש. הפעלתם נעשתה בידי גורמים אזרחיים שונים, שהוקמו לצרכים אחרים בכלל, כמו אחים לנשק, שהיה בולט ופעיל ביותר. זאת נוכח ולמרות הביקורת הקשה שהוטחה באנשי הארגון בשל התבטאויות שונות. מאותו בוקר הופנתה הפעילות שלהם לסייע בכל מה שאפשר ולמי שאפשר: "הקמנו את הארגון בינואר 2023, כגוף שיצא נגד ההפיכה המשפטית" סיפר איתן הרצל (53) מגבעת אלה בעמק יזרעאל, "הייתי אז בשירות מילואים וששמעתי את הנאום של שר המשפטים יריב לוין, נדלק בי ניצוץ. ביחד עם כמה חברים, עלינו ברגל לירושלים. שלושה ימים אחרי כן השתתפנו בעצרת אליה הגיעו כבר עשרות אלפים ששמעו על ההתארגנות הזאת".
הרצל סיפר כי הוא נכנס לרכב, הפעיל את ועד 'אחים לנשק'. יחד איתם, גוייסו כל מי שרשום בארגון ואינו משרת במילואים. את החמ"ל של הארגון, הם הקימו בקיבוץ בית קמה. מקום מרוחק יחסית מקו האש אך מספיק קרוב לישובים כדי שאפשר יהיה ממנו לארגן את הסיוע למי שצריך. והיו הרבה כאלה: "פעלנו, הופעלנו והפעלנו מתוך מועדון הנוער של הקיבוץ. הגיעו עשרות מתנדבים. פתחתי מחשב והתחלנו לקבל ולחלק משימות. נשלחנו לחלץ אנשים ולהביא טיטולים ומזון לתינוקות, פה לארגן הוצאה של אנשים מהבית שלהם כי הם לא יכלו לצאת לבד ושם בהסעת משפחה למקום הכינוס הישובי שלה".
"אישתי העירה אותי בשש וחצי. אמרה שיש משהו שנראה רציני" סיפר ליאור שנבל (50) מאלפי מנשה, "ראיתי בטלוויזיה את מה שכולנו ראינו. הסתכלתי בקבוצת הוואצאפ של המילואים והבנתי, גם בלי שיגידו לי, שצריך לזוז לעוטף. התחלתי להכין תיק. שאלתי ביחידה אם ולאן צריך להגיע. ביקשו ממני בינתיים שעוד לא נצא. אחר כך התקשרתי לאייל נווה מאחים לנשק, שיתן לי משהו לעשות. הוא אמר לי לנסוע דרומה.
תאמתי את זה עם אבנר שניהל את החמ"ל, ובשמונה הגעתי לבית קמה. שם עדיין לא היה כלום. אחרי שהתארגנו עם סידור עבודה, טלפונים ומחשב, התחלנו לקבל קריאות על הצורך לסייע לתושבים בתוך שדרות. הן היו של אנשים שרצו לצאת מהעיר. בשדרות היו עדיין מחבלים. טילים עפו לנו מעל הראש ונפלו ממש בסביבה. פגשנו תושבים, שהיו בחרדה גדולה. התקשרה למשל משפחה שבה הבעל הוקפץ למילואים והאם לא יכולה לצאת מהבית. יצאנו אליהם עם שני רכבים, כשבכל אחת נהג ומתנדב עם נשק אישי. בעיר עצמה נאלצנו לעצור מדי פעם כדי להתמגן, בגלל התראות. הגענו לבניין הראשון ופגשנו את אם המשפחה. בעלה היה על מדים, 'צריך לזוז' אמרנו והסברנו להם שניקח אותם לבית קמה ומשם לאן שהם ירצו. כך הסברנו גם לדיירים ששמעו את הקולות והתחילו לצאת מהדירות. נתנו להם את מספר הטלפון של החמ"ל ובהמשך, הם התקשרו מספר פעמים כדי שנסייע להם".
"הבנתי שאין לי מה לעשות בבית, נסעתי עם חבר משמשית לדרום. בבית קמה, נפגשנו עם אנשי אחים לנשק שכבר היו שם" סיפר הראל טיקוטין (58) מהישוב שמשית בצפון. "בהתחלה חשבנו שאנחנו מפריעים. אבל אז הגיע מידע על אנשים שעוד היו תקועים בממ"דים. הם היו זקוקים להוצאה מהאזור שאליו נכנסו המחבלים. ברור שהיה צריך לחלץ אותם. קיבלנו את משימות החילוץ ויצאנו להוציא אנשים מהבתים ולהעביר אותם למקום בטוח. ברקע היו כל הזמן התראות ונפלו הרבה רקטות, באזורי המקומות שאליהם הגענו".
כדי לעמוד בכל המשימות האפשריות, התחלקו אנשי החמ"ל של אחים לנשק ואלפי המתנדבים לצוותים: "כל צוות כלל שתי מכוניות ולפחות אדם אחד נושא נשק. פרסמנו את מספר הטלפון שיעדנו להיות הקו הראשי לכל מי שפגשנו וגם לכאלה שסיפרו על אנשים במצוקה הזקוקים לסיוע" סיפר הרצל, "בשיא היו לנו 100 צוותים, שהסתובבו בכל מקום". מתנדבי העמותה הוסיפו לגייס כוח אדם וקראו גם לאנשי מקצוע בתחום רפואת הנפש, להגיע כדי לתת מענה רגשי: "הגיעו פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ומטפלים אחרים, שנצמדו אל אלו שחוו את הטראומה הגדולה ביותר שאפשר לחוות. הם טיפלו בהם ככל שהיה אפשר, עד הוצאת המשפחות מהאזור המוכה וגם אחר כך". תוך זמן קצר נבנתה אפליקציה יעודית להעברת משימות. כל מתנדב הוריד אותה לטלפון שלו. כך היה אפשר לעקוב אחר הצוותים ולנהל אותם בתנועה ממקום למקום ומאדם לאדם: "הייתי בשדרות" סיפר הרצל, "תפסה אותי שם אישה בת שמונים בערך ואמרה 'אתם מלאכים'. היא כל כך רצתה לתת תמורה עבור מה שהצוות שהגיע אליה עשה, אבל לא היה לה מאיפה. היא הוציאה מהארנק שלה שטר של עשרים שקל והגישה לי. היא רצתה לעשות משהו, אבל לא היתה לה אפשרות. חווינו וראינו דברים מאד מרגשים".
המתנדבים שהופעלו מחמ"ל האחים לנשק, פעלו כדי לתת סיוע לכל מי שביקש. הם הפעילו את אנשי העמותה בעורף, וכך יכלו תושבים שנאלצו להתפנות, למצוא מקום בטוח ראשוני, אצל משפחות מתנדבות במקומות שונים בארץ. בין המשימות שהגיעו לחמ"ל, היו רבות שבהן בקשה להביא פריטים שונים מהבתים שאותם נאלצו התושבים לעזוב. הצוותים נענו לבקשות כמו להביא מהדירה זוג משקפים או מכשירי שמיעה כי המפונים יצאו מהבתים במהירות ולא הספיקו לקחת כמעט כלום. הפעילות הזאת נעשתה, כשעדיין היה חשש מהמצאות מחבלים במרחבי הישובים: "חיים ילין מבארי, לשעבר חבר הכנסת, קרא לנו אומר שיש פצועים, שאנשים יצאו בלי האביזרים שהם זקוקים להם כל הזמן. החבר'ה שלנו התארגנו להביא להם מה שהיו צריכים. במקביל, ארגנו גם צוותי רפואה, שערכו למי שהיה זקוק בדיקות שונות".
העובדים הזרים שהועסקו בחקלאות ובחממות שבישובי העוטף, התחילו באותו בוקר לבצע את שיגרת יומם ויצאו למלאכתם. כשהחלו מחבלים להיכנס לישובים, הם נותרו חשופים בלי יכולת לצאת. רבים מהם חולצו בידי המתנדבים, שהגיעו לשטחים בהם עבדו תוך סיכון משמעותי. צוותים הופנו למלא משימות, עליהן נאלצו המפונים לוותר או שבשל המצב שהתפתח, לא יכלו לבצע: "הבאנו למפונים את חיות המחמד שלהם מהבתים שעזבו בלי יכולת לקחת אותם", סיפרו אנשי הארגון, "בשדות של נחל עוז, נתקע קומבין חוחובה ייחודי ויקר מאוד. היה צריך להביא אותו בחזרה לקיבוץ. עשינו זאת. בהמשך התבקשנו למצוא דרך להביא מתנדבים לטיפול בבעלי החיים שנותרו במשקים והם חייבים לאכול. את הפרות היה צריך לחלוב, למרות נפילות של רקטות כל הזמן. העברנו את הבקשות על כך בקבוצות השונות ומהר מאד התגייסו אנשים שהתנדבו להיכנס אל המשקים".
לדברי הרצל, הגיעה אליהם קבוצה של אנשי שירות הביטחון הכללי, עם בקשה להתנדב ולקבל משימות. גם הם שולבו בצוותי העבודה: "בשלב מסויים התקשר אלי מנהל המרכז הרפואי 'שלוותא', וביקש שנתארגן להגיע לאילת. לעיר פונו תושבים רבים והגיעו גם הרבה מטפלים ומתנדבים לטפל בהם. הוא ביקש שנשלח מתנדבים לעשות סדר בכל הפעילות הזאת".
"התושבים היו בימים האלה בפחד גדול מאד. הם ממש חששו לפתוח את הדלתות, כשבאנו לחלץ אותם" סיפר שנבל, "היו כאלה שווידאו באמצעות האינטרנט מי אנחנו ורק אז פתחו את הדלת. בשל מצבם, יצאנו עימם מהבניינים והבתים, כשאנחנו מחזיקים להם את הידיים". צוותי מתנדבים יצאו ונכנסו לישובים, לשדרות ולנתיבות להגיע אל תושבים שהיו זקוקים לעזרה: "הצבא והמשטרה עשו את הדברים החשובים, הקשורים בלחימה. הם פחות יכלו להגיע אליהם. היה מקרה שהתבקשנו ללוות שוטר שהגיע מצפת והיה אמור להתייצב בשדרות. בימים הראשונים היה מאד קשוח".
לאחר פינוי מרבית התושבים, קיבל החמ"ל בקשה לעשות סריקה בשדרות: "פנו אלינו מהעירייה לבצע סריקה בעיר, לראות כמה נשארו ומה צריך עבורם. עברנו ממש בית בית. פגשנו אנשים שהיו סגורים כבר חמישה ימים, והתקשו לצאת החוצה.התחושה היתה שעשינו את המינימום שצריך והמקסימום שנדרש. קל זה לא היה. לפעמים, בזמן התראות, הייתי צריך לשכב על בוסטר של ילד קטן. את כמות הדמעות שהיו לי באוטו, אי אפשר לספור. ברמה הרגשית זה מטלטל. הבנתי אחר שאנשים היו אסירי תודה. צריך להבין שפגשנו אותם ברגע הכי נמוך שלהם בחיים. חלק מהם איבדו הכל. הם רצו רק שנחבק אותם כשהיה להם מאד קשה. הם אולי קוראים לנו מלאכים אבל עשינו מה שצריך לעשות".
סיפורים על הפעילות באותם ימים, קולחים מהמתנדבים בשטף: "אני זוכר פינוי שהינו צריכים לעשות בשדרות. זה היה בזמן שבעיר נפלו והתפוצצו הרבה טילים" סיפר טיקוטין, "לא הספקנו להגיע לבניין שבוגרה המשפחה, ונאלצנו לעצור ולהתמגן, בגלל שהיתה התרעה. התמגנות מבחינתנו, פרושה להשכב על הארץ. אחד הטילים האלה נפל מאד קרוב אלינו. זה היה מפחיד מאד ואז הבנתי את אלו שחיו בעיר. זה היה עניין של מזל. אם הטיל היה נופל טיפה יותר רחוק, הוא היה פוגע בנו".
לדבריו, לבשו כל המתנדבים חולצות של האירגון על פי בקשת הצבא, כדי שהתושבים יוכלו לזהות אותם ושיהיו מזוהים גם במחסומים, כדי לאפשר להם לעבור אותם בדרך לביצוע עוד משימה. וכאלה היו רבות מאד. בימי הלחימה הראשונים הן היו לסייע לתושבים ובהמשך, נערכו המתנדבים גם לארגן ציוד שנדרש לכוחות בדרך ללחימה: "פתחנו מרכז לוגיסטי כדי לטפל בכך, כי הגיעו תרומות רבות של ציוד", סיפר הרצל, "ארגנו כמויות של מזון וציוד בסיסי. הגשנו מנות חמות לחיילים ומפונים. הבאנו להם פריטים, ממברשת שיניים, תחתונים וכל מה שהם היו צריכים. רכשנו לחיילים אפודים קרמיים, ביגוד טקטי, ציוד אופטי, רחפנים, כל פריט ציוד חיוני שיכלנו להביא ולתת לו מענה. מתנדבים התלבשו על המפעל שמייצר את האפודים הקרמיים ועזרנו להגביר שם את היצור בצורה משמעותית מאד".
במפעל הזה ובעוד מקומות. מתנדבים הגיעו לסייע בשטחי החקלאות ולקטוף ירקות ופירות שהבשילו, לעבוד ברפתות ובלולים בישובים ולמעשה להושיט יד לכל מי ומה שהיה צריך. המתנדבים מעידים, כי היו לעיתים נדירות מפגשים לא נעימים עם תושבים, שבחרו להזכיר להם למה חושבים עליהם רעות: "ברוב המקרים קיבלו אותנו באהבה וחיבוק" סיפר הרצל, "פה ושם היו אמירות פחות נעימות, אבל ממש בשוליים של השוליים. זה היה נדיר. יש לי תמונה אפילו עם השר גדעון סער".
טיקוטין נזכר באחד המפגשים האלה, שהסתיימו בטוב: "ראו אותנו שכנים של דיירים שבאנו לחלץ. כולנו היינו עם חולצות של אחים לנשק. מישהו שם פתח עלינו פה, בטח בגלל ההסטה כלפינו שהייתה מקודם. לא נכנסנו איתו לעימות. רק חילקנו מים וממתקים לילדים. הצעתי לו שתיה והוא נרגע. אפשר היה להבין שזה הריב של פעם, לא הריב של היום. אני זוכר שזה היה מאד פרוזאי לחלץ אנשים בלי להיות חייב לאף אחד משהו ומישהו צועק עלי את הביקורת. שמרנו את השם, אולי כדי להפגש איתו אחרי המלחמה לצילום משותף".
המתנדבים זוכרים עוד אחד שיצר עימם קשר, אך לא הגיע בסופו של דבר: "אנשי משרד ראש הממשלה חיפשו דרכים להתחבר אלינו. זה היה אחרי שעמית סגל (חדשות 12), עשה את הכתבה שהמסר שלה היה 'כל כך טוב שבאנו'" סיפר טיקוטין, "באיזה שהו שלב, התקשר טופז לוק (יועץ ראש הממשלה). זה היה אחרי שכתבתי לו הודעות וואצאפ. אמרתי לו שהתחייבתי שאם הוא יענה תהיה ארוחת צהרים לצוות. הוא השיב שישמח להצטרף. סיכמנו שהוא יבוא להיות איתנו. בימים שאחרי, שאלנו איזה התנדבות הוא מעדיף לבצע: לעבוד בחקלאות, להיות עם צוותי הפינויים, לשבת בחמ"ל, אבל הוא נעלם, לא ענה לי יותר. יכול להיות שהיה ראוי שיראה את האנשים בשטח. אבל הרמטכ"ל כן הגיע, וגם גורמים בכירים אחרים. עיתונאים באו לסקר את הפעילות, כי זה היה הגוף היחידי שפעל".
"חזרתי אחרי כמה שבועות לחיים הרגילים" סיפר שנבל, "עשיתי בהמשך לא מעט ימי מילואים, גם באופן רגיל. ברמה האישית אני מרגיש בורג קטן. כל מי שחילץ שם ונלחם וגם אנשי כיתות הכוננות עשו הרבה יותר. אבל התחושה היתה שעשינו את מה שהיה דרוש באותם ימים". והראל טיקוטין הוסיף: "כל מי שהיה צריך לצאת מאזור מלחמה פנה אלינו. רצינו שאנשי הממשלה יראו איך זה קורה באמת, מה עושים האנשים שהושמעו נגדם הסטות".
התרעות פיקוד העורף