"המלאכים בלבן והילדה שלא הפסיקה לשאול"
"היא הביאה ספרות רפואית מהספרייה, העתיקה את החומר לעשרות מחברות וציירה את גוף האדם. ולכל רופא שנכנס אלינו הביתה, היא קראה 'מלאך בלבן' והראתה לו את ציוריה. הייתי נוזפת בה, די, עמית, תעזבי, אבל הרופאים אמרו, 'תני לה לשאול ולדבר, זה עוזר לה'. יום אחד הגיע רופא בכיר אל הבית. ליוויתי אותו החוצה, לחצתי לו את היד, אמרתי תודה, והוא לא עזב את היד שלי. הסתכל עליי בדמעות ואמר, 'הילדה הקטנה שאת כועסת שהיא משגעת אותנו, שרואה את אבא שלה גוסס ומתעניינת כל כך ברפואה, חכי ותראי מה ייצא ממנה'".
"'כי היא הדריכה אותנו בהומור, באהבה ובכל כך הרבה סבלנות'". מן לא הספיקה לסיים את הקורס כשנרצחה על משמרתה, ורחל העניקה לתלמידיה את התעודות בשמה. "בעלי נפטר ביום חג הסוכות, ועמית שלי נרצחה בשמחה תורה. שמונה ימים ושמונה שנים מפרידים ביניהם. ולכן, המתנה האחרונה שהיא קיבלה ממני הייתה חלקת הקבורה שלי שהייתה שמורה עבורי ליד אבא שלה, ועמית נטמנה בה במקומי".
"אם המצב מסוכן אז אני נשארת"
שבע שעות טיפלה עמית בפצועים בגבורה, תחת אש, עד לרגעיה האחרונים. היא שמרה על קור רוח ולא הפסיקה לעדכן את מוקד מד"א במצבם ולהתחנן לחילוצים. כשנגמר הציוד הרפואי, ליטפה את ראשם של הפצועים, השקתה אותם במים ועודדה אותם. רק שני פצועים שרדו מהתופת ההוא, והם סיפרו שהסיוע שהעניקה להם הציל את חייהם.
ברגעיה האחרונים, כשהבינה שהמחבלים כבר מעבר לדלת, כתבה לבני משפחתה: "אני לא חושבת שאצא מפה, בבקשה תהיו חזקים אם יקרה לי משהו". היא נורתה ברגל, הספיקה לעשות לעצמה חוסם עורקים, אך נורתה למוות. בהקלטה האחרונה, המצמררת, למוקד מד"א, שהתפרסמה לאחר מותה והפכה לפסקול הזוועה, היא נשמעת זועקת: "אין לאן להסתתר. הם פה, הם פה, יורים בי, יורים בכולם. תגיד להם לבוא בבקשה. זהו, הם פה. ירו לי ברגל, הם ירו בי, זהו, אין לי איך לקום".
"היו איתה שני חברי כיתת הכוננות, שחר צמח ואיתן חדד זיכרונם לברכה", מספרת אחותה ליאור. ארבע אחיות לעמית, בת הזקונים הקטנה: חביבה הבכורה, מרי, רות וליאור הרביעית. "במשך שמונה שעות הם הגנו על המרפאה עם הנשק האישי, כל אחד בפתח אחר, והדפו את המחבלים שטירגטו אותם. היו הרבה בתים בבארי שהמחבלים ניסו לפרוץ, לא הצליחו והמשיכו הלאה, אבל מהמרפאה הם לא הרפו, כי ראו שחוזרת משם אש וחשבו שיש שם צבא. בשיחה איתה באותו היום היא אמרה, 'יש פה שני מלאכים ששומרים עליי'. היא הרגישה בטוחה למרות שלכל אורך השיחה שמענו צרורות של יריות".
"היא הייתה מבועתת, אבל כל האנרגיה שלה הייתה מושקעת בהצלת הפצועים. זה השאיר אותה מתפקדת. חיונית. הפצוע במצב הכי קשה, יאיר אביטל, שרד כי המחבלים היו בטוחים שהוא מת. ברגע שהוא יצא מניתוח חירום, ביום של ההלוויה של עמית, הוא אמר לאחיו, 'תתקשר למשפחה של עמית מן, אני רוצה לדבר איתם'. הוא היה זה שנתן לנו את העדות הראשונה".
"פרמדיקים לא יוצאים מהממ"ד בזמן טילים והתקפות מחבלים, הם לא אנשי מלחמה, הם אנשי רפואה. ובאמת בדירה שלה לא הייתה שריטה. רוב הבתים בבארי הפכו לגיהינום, ורק הדירה שלה נותרה נקייה. אם היא הייתה נשארת בבית, הייתה ניצלת. בן הזוג שלה אמר לה, 'עמית, המצב בבארי מסוכן, אני רוצה לקחת אותך לבית של אמא שלך בנתיבות'. ועמית אמרה לו, 'אם המצב מסוכן אז אני נשארת'. ועלתה על קלנועית, עקפה מחבלים ואנשי צבא וטסה למרפאת השיניים להציל את הפצועים. זו הייתה גבורתה".
היא הייתה בין הראשונים לקבלת אות הנשיא על גבורה אזרחית תחת אש. "המזכירה של הנשיא התקשרה אליי ואמרה שהוא ואשתו רוצים להיפגש איתי. עד היום אני זוכרת את הבכי שלו ושל אשתו כשסיפרנו להם עליה. ומה הכי ריגש אותי? שהייתה עוד מישהי שהגיעה אליי בבכי. בעלה ובנה נרצחו ב־7 באוקטובר והמשפחה שלהם קיבלה את אות הגבורה. שאלתי אותה, את בוכה מולי? הלא האסון שלך כפול. והיא אמרה, 'עמית שלך כבשה את הלב של כולנו, כי מה שהיא עשתה בגיל כל כך צעיר, אף אחד לא יכול היה לעשות'".
"היא הייתה האור של הבית"
רחל האם בת 67, לשעבר מורה ומחנכת, אם לחמש בנות שגדלו ובגרו בנתיבות. "עמית נולדה כשהגדולה שלי הייתה בת 17", היא מספרת בגעגועים. "ולכן הייתה נורא מפונקת, כי כל האחיות הגדולות רבו על הזכות לגדל אותה. היו אומרות, 'את קילחת אותה אתמול, היום אני אקלח אותה', והתווכחו מי מאכילה, מי מטיילת, מי מחזיקה את התינוקת עמית על הידיים. הייתי אומרת להן, 'תנו לי לגדל קצת את הילדה', ובעלי אמר, 'תני להן, ובואי נצא לבלות כמו זוג צעיר'. בסוף גם הוא נשבר, ותלה על המקרר טבלה גדולה עם חלוקה צודקת מי מהבנות תטפל בכל יום בעמית".
היא הייתה מפונקת שעשתה לכולן בית ספר, אומרות האם וארבע האחיות בכאב. "עד שגדלה והפכה לפרמדיקית, לא הייתה יודעת להכין לעצמה חביתה, לארגן למישהו כוס תה. כולנו היינו בהלם לגלות מה היא הפכה להיות".
פער השנים הגדול ביותר היה בינה לבין חביבה הבכורה. "כשההורים הודיעו על ההיריון עם עמית, לקחתי את זה קשה", מספרת חביבה. "כי אבא שלי כבר היה לקראת גיל 50 וכולנו היינו בוגרות. אז הייתי בשוק ובהתחלה אפילו כעסתי והגבתי בחוצפה. אבל אז אמא חזרה עם עמית והתאהבתי בה במבט ראשון, כי היא הייתה תינוקת חייכנית ומתמסרת כבר מהיום הראשון. הרגשתי שקיבלנו מתנה".
"במובן מסוים, כשעמית נולדה הפכתי לאמא בגיל 15", אומרת אחותה מרי. "כי כשעמית נולדה כבר הייתי בכיתה י'. כולנו הפכנו לאמהות הקטנות שלה. היא לימדה אותנו שבגיל של חברים ויציאות יש גם אחריות ובגרות ותפקידים".
"זה היה קל, כי עמית הייתה האור של הבית", אומרת האחות רות, השלישית במספר. "היא הייתה רגישה לכולם, גם לבעלי חיים, והיה לה לב ענק. כשהיא הייתה בת 5 חזרתי בתשובה, ועמית הייתה העוגן שלי, כי היא הייתה בגיל שבו לא שופטים ולא שואלים שאלות ומקבלים אותך כמו שאתה. כשנישאתי וילדתי, גרתי בסמיכות להורים, ממש דלת מול דלת, ועמית גידלה את הילדים שלי. הייתי מבשלת לה את האוכל שהיא אוהבת, כי היא הייתה פודית. ועמית הייתה יושבת עם הילדים, משחקת איתם, שרה להם והם היו משחקים לה בשיער. האווירה סביבה הייתה של נחת ואנרגיה טובה. כשילדתי את הבת השלישית, היא נחנקה פעם אחת אחרי ההנקה והתחילה לפרכס. רצתי לעמית, היא הייתה אז בת 16, התקשרנו למד"א ועד שהם הגיעו היא כבר עשתה לה פעולות החייאה וטיפלה בתינוקת עד שהיא חזרה לעצמה. כשהפרמדיקים הגיעו, הם אמרו לי, 'יש לך את עמית בבית, מה התקשרת אלינו?'".
"עמית הייתה החברה הכי טובה שלי", דומעת ליאור, "לפני כל יציאה לדרינק או לקניות היינו בודקות קודם אם אחת מאיתנו פנויה, ורק אם לא, המשכנו לחברות אחרות. העברנו ערבים שלמים ביחד. אני באתי אליה לבארי והיא אליי לאשקלון. היא הייתה בוגרת מאוד. העצות הכי טובות שקיבלתי בפן התעסוקתי, הנפשי או הזוגי היו מאחותי הקטנה. אפילו תחומי העניין שלנו היו דומים, אותו הומור, אותו ז'אנר מוזיקלי".
רחל: "היו לנו חיים מלאי שמחה עד שבעלי חלה בסרטן. שלוש שנים הוא החזיק מעמד עד שנפטר. היה לו קשר עם עמית שאי אפשר אפילו לתאר במילים, וכשהוא נפטר, העולם קרס עלינו ובמיוחד עליה. אז מיד אחרי השלושים היא החליטה שהיא רוצה להתנדב למד"א. זו הייתה הדרך שלה להתמודד. ולמרות שהייתה צעירה מדי, מאיר תורג'מן, מנהל מד"א בנתיבות שהיה חבר טוב של בעלי, אפשר לה לעבור את הקורס ולהתנדב. מרוב ששקעה בזה, הזניחה את הלימודים שלה. כשהגיעה לכיתה י"ב, כינסתי את הצוות של מד"א ואת הצוות של התיכון והודעתי לה בנוכחותם שאם היא לא תשקיע בבגרויות אני אפסיק את ההתנדבות שלה. ואז היא אמרה בבכי, 'אבל אני רוצה ללמוד רפואה'. אמרתי לה, 'מתי ואיך יהיה לך תואר ברפואה אם לא תסיימי את הבגרויות?'. ואז היא עשתה בית ספר לכולם וסיימה את הבגרויות בהצטיינות יתרה. אפילו קיבלה תעודת הצטיינות מראש העיר".
"החלום היה רפואה - והיא לא עצרה לרגע"
עמית סבלה ממחלת הקדחת הים־תיכונית ועל כן לא יכלה לשרת בצבא, אז היא התגייסה לשירות לאומי. "ואז היא נבחרה גם לפרמדיקית מצטיינת, ובגיל 21 הגיע חובש מד"א שהכיר אותה לקיבוץ בארי וראה שורת פרמדיקים עומדת בתור לריאיון במרפאה, כי הקיבוץ חיפש פרמדיק כונן. אז הוא נכנס אליהם ואמר, 'תפזרו את כולם, אני הולך להביא לכם פרמדיקית שמעולם לא פגשתם'. והביא את עמית והתקשר אליי ואמר, 'קוראים לי אבויה (אביה חצרוני שנרצח ב־7 באוקטובר - שמ"ב), ובמד"א סיפרו לי מה עמית בשבילך ושלא תוכלי לשלוח אותה בקלות מהבית שלך בנתיבות לקיבוץ בארי, אבל אני מבטיח לך שהיא תקבל דירה ותנאים ותוכל לבקר אותך בכל שבוע ושזה יהיה הדבר שהכי נכון ומתאים לה'. אז הסכמתי".
מרי: "החלום הגדול שלה היה ללמוד רפואה. אז היא לקחה משמרות ארוכות במד"א בתחילה בנתיבות ואחר כך בבארי, והתחילה ללמוד. ולמרות זאת היה לה זמן לכל הדברים האחרים: זוגיות, חברים, תחביבים. היינו צוחקות עליה שגם אם היו 27 שעות ביממה עדיין עמית לא הייתה נחה. היא פשוט טרפה את החיים. בדיעבד הבנו שאולי הייתה לה תחושה שהזמן שלה קצוב, כי היא כל הזמן הייתה בעשייה".
ליאור: "עמית הייתה מבורכת בכל כך הרבה כישרונות. היא הייתה זמרת שהופיעה על במות בערבי הזיכרון, ושחקנית במחזמר 'האסופית', ודוגמנית לשמלות כלה. לא היה לה רגע דל. ובתוך כל זה הייתה לה יכולת מדהימה לשלב משפחה, חברים ואחיינים".
חביבה: "היא הייתה דודה נערצת, ובת זוג אוהבת, והדבק שמחבר את כל החברים. היא חיה כל יום במלואו, אהבה זריחות, שקיעות, שיחות עומק, אוכל טוב. היא הצליחה לשלב הכל ולא ויתרה על כלום. היא הייתה מלאה בשמחת חיים מידבקת, אפשר לומר שהספיקה ב־22 שנים מה שאנשים לא מספיקים לפעמים ב־70 שנות חיים".
"החופש האחרון ביחד"
חודשיים לפני 7 באוקטובר הן יצאו לנופש משפחתי אחרון. "אומרים שלאדם יש תחושה על מותו הקרב 40 יום לפני שהוא הולך מהעולם הזה", אומרת רחל. "עמית כנראה הרגישה. כי מאז שבעלי נפטר לא יצאתי לחופשה. כל קיץ הבנות מתחננות, אמא, בבקשה, סגרנו בית מלון, סגרנו צימר, ואני בשלי, מסרבת. ורק בחודש אלול, חודשיים לפני 7 באוקטובר, עמית הגיעה אליי ונתנה לי הרצאה. אמא, היית מורה ומחנכת בישראל, היית חזקה ומלאת חיים, את לא האמא שאני מכירה, אבא לא היה רוצה לראות אותך ככה. אז תקשיבי לי טוב, אנחנו סוגרים נופש ואת באה איתנו. ואמרתי 'בסדר', ובאתי, וזה היה החופש האחרון ביחד איתה, עם הרבה שמחה וקרבה עד אותה שבת שמחת תורה הארורה".
ברביעי שקדם לשבת 7 באוקטובר הגיעה עמית לנתיבות לאחל חג שמח. "גם ליאור הגיעה ושלושתנו ישבנו וצחקנו", משחזרת האם רחל. "אחרי שעתיים נפרדנו ויצאתי להליכה. למחרת מרי התקשרה והזמינה אותי לחג. התחלתי לארגן מזוודה, ופתאום אני שומעת את הדלת נפתחת. שוב עמית הגיעה. אמרה לי, 'אני לא יכולה שלא לחבק אותך שוב, לפני חג שמחת תורה'.
"אני זוכרת שישבנו במרפסת. גם חברה של עמית הגיעה, ופתאום, לא יודעת מה נכנס בי, אמרתי לה, 'עמית, את מבטלת את המשמרת שלך בשבת בבוקר בבארי'. ועמית לא הבינה. אמרה, 'מאיפה ימצאו מישהו להחליף אותי?', ואני מתעקשת. 'תבטלי את המשמרת'. לא יודעת מה נכנס בי, אמרתי לה, 'אם את הולכת לשבת לקיבוץ, אני לא אסלח לך על זה'. והחברה שלה ליטל מתעדת את הכל בסלולרי.
ורק בשבעה אמרה לי, 'עד שקרה מה שקרה, לא האמנתי לדבר הזה שנקרא תחושה של אמא'. ונסעתי לבאר שבע לחגוג את החג עם הבת שלי, הבעל שלה והנכדים. היה לילה מלא אור ואושר. ושלחנו לעמית סרטון עם השולחן הערוך והלכנו לישון ובבוקר, בשש ורבע, אזעקה ראשונה. וכולנו רגועים. אמרנו בצחוק, 'חמאס, יימח שמם, רוצים לקלקל לנו את החג', וכשהסתיים חזרנו לישון. אחרי רבע שעה עוד אזעקה ועוד אחת. כאן כבר הפסקנו לצחוק. אני שומרת שבת, הבנות שלי מכבדות אותי ואין מסכים בחדר. עשינו קידוש בממ"ד, ובשמונה וחצי החתן שלי בא אליי עם הסלולרי שלו. אמרתי לו, 'מה יש לך עם הנייד, חיים שלי?', והוא אמר, 'חמותי, המצב ממש לא טוב בדרום, יש הרוגים ומחבלים גם בקיבוץ בארי'. אמרתי לו, 'תביא את הטלפון עכשיו', והתקשרתי לעמית. היא ענתה לי בלחש ואני שומעת ברקע יריות, ועמית אמרה, 'אמא, אני לא יכולה לדבר, אבל אל תדאגי. יש פה כיתת כוננות וגם פצועים ואני מטפלת בהם במרפאת השיניים'".
"לא בשלב הזה. פתחתי את קבוצת הוואטסאפ המשפחתית ונדהמתי לגלות את כל בני המשפחה, כולל דתיים וחרדים עם כיפות, בתוך הטלפון. ככה הבנתי שמתחוללת קטסטרופה בדרום. וכל הבוקר אני קוראת תהילים ומתקשרת לעמית, ועמית אמרה, 'אמא, אני לא יכולה לדבר'. בשלב מסוים אמרתי לבנות שלי, 'בואו נפסיק להפריע לילדה'. ורק לקראת חצות היום אני יוצאת למרפסת ושומעת את החתן שלי אומר לעמית, 'תעשי פני מתה', והיא שואלת, 'איך אמא?', והוא אומר, 'אמא שלך לא מודעת לסכנה'".
"אנשים מתים לי פה ואין לי איך להציל אותם"
ליאור: "ב־7 באוקטובר הייתי בבית שלי באשקלון. כתבתי בקבוצה, עמית, מרי, מה קורה איתכן? כי שתיהן היו בדרום. עמית ענתה ראשונה, כתבה שהיא שומעת בומים מטורפים וכל הקיבוץ רועד אבל היא בממ"ד והכל בסדר. רבע שעה לאחר מכן היא כבר כתבה, אני במרפאה, מטפלת בפצועי ירי".
"עמית ידעה מה היא עבורנו, בבת העין של כל האחיות. היא הבינה את רמת הדאגה, ולכן לאורך כל היום, במשך שמונה שעות וכמעט ללא הפסקה היינו בקשר בלתי פוסק איתה. היא הקפידה לשלוח לפחות אחת לשעה סימן חיים, אפילו מילה אחת. ומדי פעם שלחה גם הקלטות של הירי. הדבר שהכי הטריד אותה לאורך כל היום היה שהיא הכוננית, יש פצועים רבים בקיבוץ, והיא לא מסוגלת לעזור להם. זה גמר אותה. שבע פעמים היא התקשרה למד"א וניסתה להזעיק אותם. וכשלא הגיעו היא השתמשה בציוד שהיה בתיק שלה ובמרפאת השיניים עד הפלסטר האחרון ואלתרה חוסמי עורקים מבדים ותחבושות, וכשנגמר הציוד ומד"א אמרו לה שאמבולנס לא יוכל להיכנס לבארי כי הקיבוץ הפך לאזור מלחמה, היא כתבה לי בפרטי: 'אנשים מתים לי פה ואין לי איך להציל אותם. איך אני אומרת להם שאני לא יכולה לפנות אותם?'. היא לא יכלה להכיל את זה".
"מרי, הם פה, זה נגמר"
מרי: "דיברתי עם אמא ועמית ברמקול בשניות האחרונות שלה. אחרי שהיא שלחה את ההקלטה הקשה, האחרונה. היא צרחה ואנחנו הבנו שהמחבלים חדרו פנימה. כל היום היא הייתה רגועה ובשליטה, אבל באותה שיחה כבר אחז בה הפחד. למרות הזמן שעבר, אני לא מסוגלת לשכוח את הטירוף בקולה, ואת האימה. היא ביקשה סליחה מאמא שלי איזה שבע פעמים ואמרה לה, 'אני אוהבת אותך' וחזרה על זה באוטוסטרדה כזאת, ואמא זרקה את הטלפון ואיבדה את זה ונפלה על הרצפה. אז הרמתי אותו ואמרתי לה, 'עמית, עמית, מה קורה', והיא אמרה, 'מרי, הם פה, זה נגמר'. ובאותו רגע הקול שלה נרגע ממאה לאפס. היא כאילו נכנסה לשקט כזה, ואמרה, 'ירו לי ברגל, זה פצע שאי אפשר להציל', ואני צעקתי, 'אנשים חיים בלי יד ובלי רגל, ואת פרמדיקית'. וזהו, השיחה נותקה".
רחל: "ראיתי שהחתן שלי צועק למטה בחצר ואמרתי למרי, 'בעלך השתגע למטה. משהו קרה, תביאו לי את הסלולרי', והתקשרנו לעמית. אם כל היום היא דיברה בלחש, הפעם היא צרחה. 'אמא, תסלחי לי. אמא, הם עליי'. ובום, שמענו ירייה והשיחה התנתקה. מתברר שזו הירייה שפגעה לה ברגל. מצאו אותה כשהיא מנסה לקשור לעצמה חוסם עורקים. ומרי השתגעה. התחילה לצעוק, 'זהו, עמיתי מתה'. ואני סטרתי לה. בפעם הראשונה בחיי סטרתי לה ואמרתי, 'אם תגידי את זה שוב, אני אקפוץ מהמרפסת'".
במשך יומיים היטלטלו בין תקווה לייאוש. "היו דיונים על זה שהיא חטופה, פצועה, מסתתרת. ואני אמרתי לעצמי, ואם סנוואר יגלה שהיא פרמדיקית ויגיד לה, בואי תטפלי בי? המחשבות היו כל כך קשות וכל הזמן ניסיתי להגיד לעצמי, מה שאלוהים עושה, לטובה הוא עושה".
ליאור: "המידע העובדתי היחיד שהיה לנו שהיא נורתה ברגל. ויחד עם זה קיבלנו כל מיני ידיעות כוזבות שהיא בת ערובה בחדר האוכל של בארי, שהיא מסתתרת. המשטרה כיוונה אותנו לבית החולים ברזילי, ואני ובן זוגי נסענו לשם וממש קפצנו על כל אמבולנס שהגיע ביחד עם עשרות אלפי אנשים שהיו באותו המצב. נחשפנו למצבים מחרידים, וממש איבדנו צלם אנוש במטרה למצוא את היקרים שלנו".
"ברמה של להתנפל על האמבולנס רק כדי להבין שזה תינוק, זה זקן, זה גבר, זו לא היא. ברמה של לנסוע ברחובות העיר שספגה אין־ספור פגיעות טילים ישירות, וכמו בסרט מדע בדיוני סביבנו להבות אש והרכב עף מצד אל צד ואנחנו ממשיכים לנסוע ואפילו לא שמים לב. זו הייתה זוועה".
בשני בבוקר התקבל הזיהוי הסופי ולמחרת הייתה ההלוויה. "לפני כן מעולם לא נכנסתי לחדר מתים", אומרת רחל בשקט. "לא כשהוריי מתו, וגם לא כשאחותי, גיסי ובעלי הלכו לעולמם. אני לא רוצה לראות מתים. אבל כשעמית נרצחה, מנהל מד"א בא אליי ואמר, 'ראש עיריית נתיבות נתן הוראה לאפשר לך לראות את הילדה', ואני הלכתי אליה וביציאה מהחדר התעלפתי ולהלוויה הביאו אותי באמבולנס. ולא היה אישור להתכנסות המונית בשל מצב המלחמה, אבל בהלוויה של עמית היו המונים. ולצידם היה מסע של אופנועי מד"א ואמבולנסים. ככה נפרדתי מבת הזקונים המפונקת שלי".
"הטלפון נקבר איתה"
לאחר מותה הגיעו הקלטות נוספות, תיעוד כואב של השעות האחרונות לחייה. "ביום הראשון לשבעה שאלתי את הבנות שלי איפה הסלולרי של עמית, כי אמרתי, אולי יש הקלטות נוספות מהשיחות איתה. ולא מצאנו אותו. התקשרתי לחברה קדישא בנתיבות, שאלתי, 'יש מצב שאולי מצאו בבגדים של עמית את הנייד שלה?', ואמרו לי, 'כפרה עלייך, הטלפון נקבר ביחד איתה'. אמרתי, 'מה?', אמרו, 'יש הלכה ביהדות שאומרת שכל דבר שהיה עם הנפטר ודמו עליו, צריך להיקבר ביחד איתו'. והסלולרי היה מלא בדמה.
במהלך השבעה הגיעו רבנים רבים לנחם אותנו. ובתוכם אדמו"ר חשוב מנצרת, עם חמישה תלמידים. אני בוכה והם מנחמים אותי. אמרתי לו, 'הכי קשה לי שהטלפון של עמית נקבר ביחד איתה'. אמר לי, 'למה נקבר?', אמרתי, 'כי יש הלכה כזאת'. אמר לי, 'אני לא מכיר הלכה כזאת'. והתקשר לרב הראשי לישראל, שהתקשר למנהל חברה קדישא וביקש ממנו לפתוח את הקבר ולהוציא את הנייד של עמית. וככה מצאנו תמונות והתכתבויות נוספות של עמית בשעות האחרונות לחייה וגם את המסרון האחרון שבו כתבה לנו, 'אני לא אצא מפה בחיים ותהיו חזקים בשבילי'".
"כן. לפני ההלוויה אמרתי לבנות, 'אני מודיעה לכן עכשיו כדי לא להפתיע אף אחת, אני הולכת למות, אני לא נשארת בחיים עוד דקה בלי עמית'. וביום הראשון של השבעה אמרתי להן, 'הצוואה האחרונה של עמית הייתה שנהיה חזקים בשבילה, ולכן אשאר בחיים ואמשיך להיות אמא, חמות וסבתא כמו המשפחה שעמית רצתה שנהיה'".
רות: "הייתי בחודש התשיעי להריוני, ולפני 7 באוקטובר היה לנו ברור שעמית תיילד אותי. אחד הדברים שהיא הכי אהבה זה לסייע להביא ילדים לעולם. וכשהגיע חג שמחת תורה והתחילו האזעקות, הבנו שזה מצב לא שגרתי כי שמענו את הירי, אבל לא שיערנו את סדר הגודל של האירוע. המשפחה התכתבה אבל ניסתה לשמור עליי. עמית עצמה כתבה לאמא ולאחיות, 'אל תגידו כלום לרות, שלא תדאג ושתשמור על עצמה'. רק מאוחר יותר הבנתי שעמית בסכנה. וכשנולד בני החמישי, בסוף השלושים לפטירתה, עשינו את הברית וקראנו לו יהונתן, כי הוא מתנה שקיבלנו בזמן שהכי היינו צריכים משהו להיאחז בו. ולמחרת עלינו לקבר של עמית. זה היה מטורף. היום יהונתן חוגג שלוש שנים, ובכל שנה יש לי את הקושי הזה באוקטובר, מצד אחד החודש הנורא ביותר בחיי ומצד שני החודש המאושר ביותר. יהונתן גם מאוד דומה לה. וגם הוא, כמוה, ילד חמישי".
"הזמן לא מרפא. הוא גומר ומשחית"
שלוש השנים שחלפו איומות וקשות לכולן. "יש ימים ולילות שאני ממש לא יודעת את נפשי", אומרת רחל. "וגם ככה אני עם חומרי שינה, וקנביס, והיו לילות שהשכנים היו שולחים הודעות לבנות שלי, אמא שלכן צורחת, אמא שלכן במרפסת בארבע לפנות בוקר, קוראת לעמית. הייתי במצב קשה. למען האמת אני עדיין במצב קשה. אומרים שהזמן מרפא הכל? ובכן הזמן לא מרפא. הוא גומר ומשחית הכל. אבל אנחנו חזקים. ממשיכים בחיים בשבילה".
מרי: "החיים שלנו השתנו ללא הכר. ממשפחה שמחה, נורמטיבית, אופטימית הפכנו למשפחה כאובה. המוות של עמית פירק אותנו לרסיסים. אנחנו לא מצליחים להרים את הראש בסנטימטר. אנחנו לא מתמודדים. זו תהום בלי תחתית. כאב וטראומה וגעגוע אינסופי".
רחל: "מאז שעמית הלכה אני לא מבשלת. הבנות והנכדים מתחננים, 'סבתא, אני מתגעגע לעוף עם האפונה שלך', 'אמא, אני מתגעגעת למרק שלך'. ואני אומרת, 'תבשלו אתן', והם אומרים, 'זה לא יוצא טעים כמו שלך'. אבל אני לא מסוגלת. ירדתי במשקל. איבדתי 15 ק"ג. אני לא מסוגלת לאכול. לוקחת ביס מהצלחת וקמה".
"הנכדים, המשפחה. הנכד שנולד לי בשלושים של עמית. הרבנים אמרו, 'רציתם סימן שעמית פה איתכם? אז תדעו שאם מגיע תינוק למשפחת נרצח בתוך שלושים יום למותו, סימן שהוא איתכם ולא יעזוב אתכם בנשמתו'".
"אני מדברת איתה, היא לא מדברת איתי. לכן אני לא רוצה ללכת לבית העלמין. יש הורים שהולכים כל שבוע, אני לא מסוגלת להתקרב לשם. רק לפני החג הלכתי, להגיד לעמית ולאבא שלה שנה טובה".
"איפה הצבא?"
"אני כל החיים שלי הייתי ימנית, ביביסטית, תמיד ניהלתי את הקלפיות בנתיבות. אפילו הייתי בפגישה עם בני בגין. אחרי 7 באוקטובר גמרתי עם נתניהו. מחקתי אותו ואת כל הממשלה מהלב שלי. אני לא הולכת לבחירות, וכשפונים אליי, אני לא משיבה ולא משתפת פעולה. לא מוכנה לעשות שום דבר למען הפוליטיקה עד שתקום ועדת חקירה ממלכתית. אף פוליטיקאי לא ייכנס אלינו הביתה עד שאני אדע מה קרה באותו היום ואיפה היו כולם לפני 7 באוקטובר ואיפה היה הצבא ביום עצמו, ואיך ייתכן שעמית שלי צועקת, 'איפה הצבא' וכולנו עונים לה בביטחון, 'הצבא בדרך, הם תכף יגיעו, כי יש לנו צבא חזק'. איפה הצבא הזה היה בכל השעות הארוכות, הארורות, ב־7 באוקטובר? עד שלא ייתנו לי תשובות, אני סיימתי עם הפוליטיקאים ובמיוחד עם ביבי. סיימתי איתו. לא רוצה לראות אותו, לא רוצה לדבר איתו".
"לא. כלום. חוץ מפוזות הוא לא יודע לעשות כלום. היו אצלי אלמוג כהן, יוסף חדאד, בכו איתי, חיבקו אותי, אבל הוא? כלום".
גם האחיות זועמות על הממשלה והעומד בראשה. כשנחשף הדיל שנרקם בין נתניהו למנהיגי המפלגות החרדיות דרעי וגפני, שבתמורה לתמיכתם בוועדת חקירה שתמונה על ידי הפוליטיקאים יקבלו חוקים מיטיבים כחוק הכשרות, חוק יסוד "לימוד תורה" וביטול מעצר העריקים, כתבה חביבה הבכורה "חבורת מופקרים, מושחתים שכמותכם, שמעיזים לסרסר ולספסר ברצח של אחותי והאלפים שנהרגו איתה".
הדברים הללו עוררו תהודה רבתי. "בכל השעות הנוראות ב־7 באוקטובר שבהן היינו מול עמית בטלפון, הבטחתי לה שהיא תצא מזה כי היה לי ברור שעוד רגע הצבא מגיע ומשתלט על הקיבוץ ומשחרר אותה", היא מסבירה היום את הכאב והזעם. "ממש האמנתי בזה. וההבנה שאני, אחותה הגדולה, הבטחתי לה שהיא תינצל, ולא עמדתי בהבטחה, מעיקה על המצפון שלי ותמשיך להכביד עליי לנצח. ולכן אנחנו רוצות לדעת את האמת. איך קרה שהצבא לא הגיע, מה תכננו לפני ובמהלך ואחרי. ברור לנו שככל שעובר הזמן החומרים נעלמים והעדויות מיטשטשות, הזמן פועל לרעתנו והכי גרוע הוא שכל עוד אין ועדת חקירה ממלכתית והסקת מסקנות והפקת לקחים, אי אפשר להבטיח שדבר כזה לא ישוב ויקרה בעתיד".
איך הגבת לפרסום של שלומי אלדר ורות יובל שנתניהו קיבל התרעה מפורשת מנשיא איחוד האמירויות ימים לפני 7 באוקטובר ולא עשה עם זה דבר - פרסום שנתניהו וגם האמירויות מכחישים את אמיתותו?
"אני רוצה שיחקרו את כולם. את כל מי שהיה אמון על ההגנה והביטחון, כל מי שידע משהו ושתק. נמאס לי לקום כל בוקר כדי לקבל עוד סכין בלב מעוד ידיעה ועוד חשיפה. היום, שלוש שנים אחרי, כבר היינו אמורים להיות אחרי מסקנות ועדת החקירה אם היא הייתה קמה כראוי מיד אחרי האסון".
"החיים שלנו הפכו לפרויקט הנצחה"
הזעם והכאב מניעים את המשפחה לפעול ביתר שאת להנצחת עמית. 20 תינוקות שנולדו נקראו על שמה. עשרות אמבולנסים נתרמו לזכרה, אגף בבית חולים נקרא על שמה וגם בית ספר בפרדס חנה לבעלי צרכים מיוחדים. ערבי שירה והרצאות מתקיימים לזכרה בכל רחבי הארץ, ומערך של עשרות מרפאות לטיפול נפשי בשם "נפש עמית" נקרא על שמה. לאחרונה גם נכתב ספר עלילתי עליה. "סיפור חייה מהלידה, לאורך חייה ועד למותה", מבארת מרי. "אנחנו עושים זאת דרך עמותת 'בוחרים בחיים', שהתאגדו בה סופרים ועורכים כדי לסייע למשפחות להוציא לאור ספרים על יקיריהם".
"אדם מת רק כשאחרון הזוכרים אותו מת גם הוא", אומרת אחותה ליאור. "ולכן אנחנו דואגים שלעולם לא ישכחו את עמית. החיים שלנו הפכו לפרויקט הנצחה והפצת האור שלה כדי שכמה שיותר אנשים יידעו מי היא הייתה וייקחו משהו ממנה. זה הכוח המניע להמשיך את החיים כמו שעמית רצתה וציוותה".
"עמית הייתה מוכשרת בצורה יוצאת דופן, ומכל הדברים שיכלה לעשות, בחרה ברפואה ובמד"א", מעיד עליה מאיר אלמליח, מנהל אשכול נתיבות במגן דוד אדום. "במקום דם היה לה מגן דוד בגוף. זו הייתה השליחות שלה. היא חיה חיים קצרים אבל הספיקה להשאיר חותם על כל כך הרבה אנשים. היום יש דורות של ילדים שרוצים להיות עמית, וזו העדות הגדולה ביותר למורשת שהשאירה אחריה".
התרעות פיקוד העורף