בתפקידה היא מוצאת תחושה של נחת וסיפוק ואין לה ספק שהיא נמצאת במקום הנכון. תחת מור יש כ-40 חונכים, וכ-75 מטופלים, רובם נפגעי פוסט טראומה. להם הם מסייעים בליווי, שיחות וכל הטיפול הנדרש.
"יש כל כך הרבה חיילים שצריכים עזרה ואפילו לא יודעים את זה", אומרת מור. על החלל שהותירה נפילתו של אחיה היא מספרת: "המשפחה כעת היא רכב עם שלושה גלגלים", אך למרות הכעס על המערכת ששלחה אותם להילחם באותו בוקר ארור ללא תחמושת, היא מחליטה להתמקד בשיקום, בעשיית טוב ובהנצחת אחיה דרך סיוע לאחרים: "יש כעס, אבל אין מה לעשות איתו. מיותר להחזיק אותו".
"אלעדי אחי הקטן נפל לאחר שחילץ שתי חיילות שנתקעו לבדן תחת איום מחבלים" מספרת מור, "מייד כשהסתיימה השבעה מצאתי את עצמי בעולם השיקום של פצועי ונכי צה"ל. לא תכננתי מסלול חיים כזה, אבל בתוך המציאות החדשה בלי אלעד, נשאבתי לעולם הערכים שלו וגיליתי בעצמי עד כמה משמעותית נוכחותו של אדם אחר. אדם שרואה אותך, שנשאר לידך, במיוחד ברגעים שבהם צריך ללמוד לצעוד מחדש".
עוד מוסיפה: "כיום אני רכזת חונכים במערך החונכות של מטב, המלווה נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, המטופלים באגף השיקום של משרד הביטחון ובביטוח הלאומי. החונכות ניתנת למשתקמים ולילדיהם וכוללת עזרה פרקטית ומספר שעות שבועיות של פעילות משותפת, אבל הליבה שלה נמצאת במקום הרבה יותר בסיסי: לעזור לאדם להרגיש פחות לבד".
"חונך יכול להיות האדם שיוצא איתך מהבית כשקשה לצאת לבד, זה שעוזר להחזיר בהדרגה שגרה שנעלמה, שמקשיב בלי לשפוט, שמעודד לעשות עוד צעד קטן, ולפעמים פשוט יושב לידך ביום שבו אין כוח לעשות שום דבר אחר. השיקום לא מתרחש רק בחדרי טיפול. הוא מתרחש גם בקשר אנושי, בהתמדה, באמון ובביטחון שנבנים לאט, ובידיעה שיש מישהו שרואה אותך ולא מוותר עליך", אומרת מור.
עוד מספרת: "במפגש שלי עם החונכים והחניכים, אני נחשפת שוב ושוב לעוצמה שיש בקשר הזה. כל חיבור, הוא הרבה יותר משיבוץ של חונך לכמה שעות בשבוע. הוא יכול להפוך לנקודת אחיזה בתקופה שבה המציאות המוכרת משתנה".
על אחיה היא מוסיפה: "אלעד נוכח איתי בכל יום בעבודה. אני לא יכולה לשנות את העובדה שהוא איננו, אבל אני יכולה להמשיך לשאת איתי משהו מהדרך שבה הוא בחר לראות אנשים: להזכיר להם שדווקא ברגעים קשים, הם לא צריכים לצעוד לבד".
התרעות פיקוד העורף