"עצרתי ונשכבתי בצד הדרך תחת מטחי הרקטות", היא משחזרת. "בהמשך נכנסתי למיגונית שנמצאת על כביש 232, ליד שער הכניסה לבארי. משם ניסיתי לחזור לכיוון הבית, אבל לא הצלחתי להגיע. פגשתי את האחים ממשפחת אלקרינאווי הבדואית שיצאו בריצה מהקיבוץ, והם סיפרו לי שיש מחבלים בפנים. הישאם אלקרינאווי ואני תפסנו מסתור בתוך שיח סבוך והיינו שם עד שחילצו אותנו בשעה 2 בצהריים".
"היה לי קשר מיוחד מאוד עם כרמל, בעיקר סביב האהבה המשותפת של שנינו לים", היא מספרת. "אלא שכרמל אהב את הגלים הגבוהים והסוערים, כשהים עצבני ומתאים לגלישה, ואני אהבתי את הרוגע - כשהים חלק כמו פלטה. בכל פעם שהיינו נפגשים, מיד היינו מדברים על מצב הים ומתגרים זה בזה בצחוק. עם דנה היה לי חיבור מסוג אחר. היא עבדה בתינוקייה והייתה הגננת המיתולוגית של הקיבוץ לגילי אפס עד שנה וחצי. היא טיפלה במסירות גם בילדים שלי בגן. סמכתי עליה בעיניים עצומות ואהבתי אותה מאוד. דנה עזרה לי המון עם הילדים, ותמכה בי בכל השלבים איתם. היא העניקה לי ביטחון. האובדן באותו יום היה אובדן מוחלט של הבית ואובדן של התמימות. אני באמת האמנתי לאורך השנים שיש אנשים טובים בעזה, אבל היום אני כבר לא מאמינה בזה בכלל".
לספר בדיוק מה קרה
לאחר תקופה ארוכה שבה שהו במלון בים המלח נמצאים כיום מידן, בעלה עמרי וילדיהם גור (11), נגב (8) ועמליה (4) בקיבוץ חצרים. לדבריה, הם יוכלו לחזור לביתם שבבארי רק ב-2027. "כבת בארי, הקיבוץ היה ונשאר הבית שלי, ותמיד יש געגוע עמוק ורצון לחזור אליו, אבל זה מורכב מאוד כשיש ילדים", היא מודה. "המחשבה שמלווה אותי היא שאם נחזור לשם, ו-7 באוקטובר יחזור על עצמו ויקרה להם משהו, חלילה, אני אוכל את עצמי ואשאל למה החזרתי אותם. מצד שני, אין לנו מדינה אחרת, ואני לא חושבת שיש היום מקום בארץ שהוא בטוח יותר - גם לא תל אביב. לכל מקום יש הסכנות שלו".
במשך שנה וחצי מאז 7 באוקטובר מידן עבדה במערכת החינוך של בארי בים המלח ושימשה רכזת החטיבה הצעירה ובית הספר היסודי. עם המעבר הזמני לחצרים היא החלה לשאת הרצאה בשם "לפיד התקווה" שבה היא מספרת את סיפורה האישי ואת סיפור קהילתה. "ואני גם משמשת קול עבור הפועלים הבדואים שהצילו חיים באותו יום", היא מוסיפה. "חשוב לי לספר בדיוק מה קרה באותו יום".
לייצר חוויה טובה
מידן יזמה בשיתוף חברת "מרתון ישראל" מקבוצת toMix את "מרוץ התקווה 2026", שיתקיים ביום שישי הבא, 16 באוקטובר, במועצה האזורית אשכול. "היוזמה למרוץ נולדה כחלק מהתהליך האישי שלי כחברת קיבוץ בארי ששרדה את היום הנורא ההוא", מסבירה מידן.
"בכל אחת מהתחנות האלה אנחנו רוצים שאנשים יעצרו ויתייחדו עם המקום. למשל, ביער 'חרבות ברזל' נחלק למשתתפים חלוקי נחל וטושים צבעוניים ונבקש מהם לכתוב מסר אישי ולהניח את האבן לצד העצים המנציחים את הנרצחים והנופלים. המטרה השנייה של המרוץ היא להזכיר לכולם שבחבל הארץ הזה קיימת היסטוריה עשירה ומפוארת שקדמה לאסון.
"קיימים כאן, לדוגמה, מכרות הגופרית העתיקים ונחלי הבשור וגרר. כיום, כשמישהו שומע את השם בארי, קופץ לו לראש רק האסון. שוכחים שהאזור הזה תמיד היה ירוק, יפה, בטוח ומלא במרבדים מרהיבים של פריחת כלניות. אנחנו רוצים להחזיר את ההיסטוריה היפה הזו לתודעה של האנשים ולקחת אותם לסיור באתרים האלה. המטרה השלישית והאחרונה היא להחזיר את התקווה והתקומה. אנחנו כאן, שרדנו וניצלנו, ולצד האבל והאובדן העצום חובה עלינו להביא איתנו תקווה".
המרוץ, שיתקיים בחסות קבוצת הראל ביטוח ופיננסים, עתיד לכלול ארבעה מסלולים: 3 ק"מ למשפחות, 6.7 ק"מ, 13 ק"מ ו-22 ק"מ. מסלול ה-22 ק"מ יוזנק ב-6:29, השעה שבה החלה מתקפת חמאס, ומסלול ה-13 ק"מ יוזנק בשעה 7:10, לציון התאריך.
"כחלק מרעיון ההנצחה יצרנו אלמנט מיוחד שנקרא 'מספר גב'", מספרת מידן. "במרוצים רגילים, כל רץ נושא על החזה את שמו ואת מספרו בריצה, אבל אנחנו רצינו שאנשים ירוצו בשמם של אלה שאיבדנו. באתר ההרשמה כל משתתף יכול לציין למי הוא בוחר להקדיש את הריצה שלו, והשם הזה יודפס על פתק שיוצמד לו לגב. בדרך זו נשמור את הנופלים והנרצחים איתנו, ונמשיך בתנועה גם עבורם".
נכון לכתיבת שורות אלה נרשמו למרוץ 1,300 משתתפים, ולדברי מידן היד עוד נטויה. המרוץ מתוכנן להתקיים מעתה מדי שנה. "המטרה היא לייצר למשתתפים חוויה טובה עם בארי ועם העוטף, כדי להראות שלמרות הכל עדיין האזור הזה יפה וטוב", מידן מסכמת.
התרעות פיקוד העורף