אפשטיין נזכר בבוקר 7 באוקטובר ובתחושותיו באותן שעות: "06:29 אני בבית, מופתע לגמרי, שבת שלווה של שמחת תורה אחרי שחזרנו בלילה מארוחה משפחתית שכל המשפחה הייתה בהרכב מלא בלי החסרות. ואז עוד צבע אדום ועוד צבע אדום, מטח אינסופי ואז נשמעות יריות. אנחנו מבינים שזה משהו אחר, מעולם לא שמענו ירי מקלעים והבנו. רואים את כמויות הירי וברור שזו מלחמה. שומעים את הפיצוץ מעבר לקיר, הקיר רועד ואנחנו מבינים שזה משהו אחר. זה משהו שונה מכל דבר שיכולנו לדמיין לפני כן".
"אני מקבל שיחת טלפון מאבא שלי, אני מבין שיש בעיה עם אימא שלי, שלא עונה לו והיא נפלה. אני אומר לו: אני מגיע אליך לעזור. אשתי אומרת לי תישאר פה עם עלמה, כי חשבנו שזה משהו רפואי והם אנשים מבוגרים. אחרי חמש דקות היא מתקשרת ואומרת לי: ירו באימא שלך מחבלים. אני לא רואה מחבלים בשלב הזה, אני שומע ירי מכל כיוון אפשרי. אני שירתי 25 שנה בצבא ובכל השירות הצבאי שלי מעולם לא שמעתי כל כך הרבה ירי בלתי פוסק. שאלתי את עצמי: לא נגמרת להם התחמושת?".
לאחר מכן שיתף בשיחות שניהל עם בנו, נטע ז"ל, שנרצח בשכונת דור צעיר בקיבוץ במהלך המתקפה: "אני נמצא איתו בתקשורת כל הזמן, בהתחלה בשיחות ואז, בגלל ששומעים את המחבלים, עוברים להתכתבויות. מאוחר יותר, אחרי שאני יוצא לחפש את אופיר כי אני מבין שאולי הוא נפצע ואולי אפשר להציל אותו, אני מוצא את הגופה שלו ביחד עם הבן הבכור שלו. אני חושב שיותר רע מזה לא יכול להיות. ב-11:30 הוא כותב לי 'אבא, הם שברו לי את הדלת - הם בפנים'. לאחר מכן, ב-11:36, אירן, ארוסתו, כותבת לי שהוא מת. לא שאלתי איך הוא מת ומה הוא מת. המשימה היא להפעיל את אירן. השעות עוברות, האחיין שלי נפצע קשה. בשלב הזה אירן פונתה, נכנסים לתוך הלילה ועלמה בת ה-12, הבת הצעירה שלי, אומרת לי שלא צריך לצאת מהממ"ד כשאני עושה את שיחות הטלפון. בשלב הזה זה היה בוקס בבטן. לא הצלחתי להגן עליה מהאמת הנוראית, החלטתי לשתף אותה בהכול כדי שהיא תשמע ממני".
בהמשך התייחס לתחושת ההפקרה בקיבוץ באותו יום: "אני שומע ירי של כוחות צה"ל רק אחרי הצהריים באזור שלי. אחרי זה חיילים הספיקו להיהרג בשעות הבוקר. באזור שלי בתוך הקיבוץ אני לא שומע כוח צה"לי, אנחנו נכנסים לתוך הלילה. ולעלמה אני אומר: 'זה לא נגמר ובכל רגע יכולים להיכנס המחבלים לרצוח אותנו, אבל אני מבטיח לך שיש לי סיבה טובה לחיות ושנחיה חיים מלאים'. ההתחייבות הזו הפכה להיות משימה ומחויבות. זה נהפך להיות מסירות".
"האמון נשבר לרסיסים ב-7 באוקטובר"
על בניית הקהילה של כפר עזה מחדש פירט: "השיקום מתקדם, הוא מתקדם, חלק מהקהילות חזרו וחלק מהקהילות עדיין לא חזרו. יש גם שיקום פיזי וגם שיקום מנטלי. השאלה הגדולה תהיה לא מה אנחנו משקמים אלא מה אנחנו בונים. איזה חיים אנחנו בונים אחר כך. לשקם זה לא מספיק. מי שחווה את ה-7 באוקטובר יישאר עם הטראומה הזו וזה ילווה אותו. אני לא מספר לאף אחד כמה בטוח פה וכמה אפשר לישון בשקט, אנשים צריכים לדעת את האמת, האמת זה אחד הדברים הכי חשובים. צה"ל נמצא בתוך הרצועה למרות שיש איומים, אמרו לנו שחמאס הוכרע ואנחנו כפסע מניצחון מוחלט, אבל מזכירים את זה שיש איומים. מצב הביטחון שלנו יותר טוב ממה שהיה ערב ה-7 באוקטובר".
לסיום, הסביר מה התושבים צריכים לקבל מהמדינה כדי להרגיש שרואים אותם: "התושבים, בשביל לבנות את החיים שלהם כאן, צריכים להרגיש שיש כאן ביטחון והם צריכים להרגיש גם שהאמון משתקם. האמון נשבר לרסיסים ב-7 באוקטובר וחייב להשתקם. השיקום של האמון חייב להגיע דרך בירור האמת. הדרך לעשות את זה היא ועדת חקירה עניינית. האמון הזה הוא משהו שהמדינה חייבת לעשות. המדינה חייבת לתת לתושבים שני דברים: לצד הביטחון, היא צריכה לתת להם ודאות לאורך זמן, ודאות, יציבות, רציפות בטיפולים, תקציבים, יכולת להבטיח פה טיפולים לאורך זמן וזה ייקח שנים. היא צריכה לשקם את האמון. אנחנו עושים את השאר, אנחנו בונים פה שכונות, מפתחים את הכלכלה, התעשייה, בונים את מערכת החינוך הכי טובה שאפשר לספק. בן אדם צריך שתהיה לו משמעות למה הוא חי כאן ושלצד זה יהיה לו ביטחון, ודאות ויכולת לבנות כאן את העתיד".
התרעות פיקוד העורף