"מה-7 באוקטובר בצהריים אני ישבתי פה בסלון, בלי אוכל, בלי מים, בלי לישון, בלי כלום. אצלי רק היו דלוקים טלוויזיה, טלפון, כל הרשתות, ודלת פתוחה, כי חשבתי: כל רגע, כל רגע היא תיכנס", היא מספרת. "דמיינתי שהיא תיכנס עכשיו, עייפה, מלוכלכת כזאת, ואני אחבק אותה. לא אכפת לי שהיא בבוץ. ככה דמיינתי".
"אני רוצה שכולם ידעו שהלב שלי שבור, ולרפא אותו כבר אי אפשר, כי אני איבדתי את הבת שלי. זה הכאב הכי גרוע שהורה יכול לקבל", אומרת אולגה. "ואני גם רוצה להגיד שבכל מקרה החיים ממשיכים. הלב קרוע, זה פה, והחיים ממשיכים. יש משפחה ויש ילדים וצריך להמשיך לחיות. זה מה שדנה הייתה רוצה".
את בוקר ה-7 באוקטובר התחילה אולגה בטיול משפחתי בצפון. היא חשבה שדנה נמצאת בראשון לציון, שם התגוררה עם דניאל. לא ידעה שהשניים נסעו בלילה לפסטיבל ליד קיבוץ רעים.
בני המשפחה תכננו להמשיך את היום בארוחה משותפת. הם קנו דגים, ובמכונית היו גם בשר ומצרכים. בהמשך הגיעו אליהם הידיעות הראשונות על המתרחש בדרום. "אשתו אמרה: 'תראו, יש בלגן שם, בבארי, ברעים, משהו לא בסדר'. וכולם מתקשרים מכל הצדדים, ואנחנו היינו צריכים לעשות על האש. יש לנו דגים, יש לנו בשר באוטו, ואני אומרת: 'וואו, איך אני אוכל בשר, איך אני אוכל דג, אם כזה בלגן קורה במדינה?' אז החלטנו לנסוע הביתה".
בדרך החלו להגיע שיחות מחברותיה של דנה. "התחלתי לקבל שיחות טלפון: 'איפה דנה? איפה דנה? מה עם דנה?", אומרת אולגה. היא ניסתה לברר עם הוריו של דניאל היכן נמצאים השניים, אבל באותו שלב המשפחות עדיין לא הכירו זו את זו ולא היו לה פרטי ההתקשרות שלהם.
"דנה תמיד רצתה לעשות לנו היכרות, אבל אני אמרתי: 'כשיתקרב יום החתונה, כשתחליטו שאתם רוצים להתחתן, אז נעשה היכרות'. לפני זה לא רציתי, כי אחר כך, אם אתם נפרדים, קשה. אז לא היו לנו טלפון, לא כלום. מצאנו את אמא של דניאל דרך פייסבוק, והיא הראשונה שאמרה שהילדים אתמול, בשישה באוקטובר, נסעו לקיבוץ רעים".
מאותו רגע ניסתה אולגה שוב ושוב להשיג את בתה. "התחלתי להתקשר לדנה, כל שנייה, כל דקה מתקשרת. השיחות עוברות, אבל אף אחד לא עונה. אני אומרת לבעלי: 'קח את הטלפון שלי, תרשום לה בווטסאפ, איפה אתם'. אף אחד לא עונה, אבל ההודעות עוברות, שני הווי האלה".
כשחזרו הביתה, החיפושים נמשכו. משפחתה של דנה ומשפחתו של דניאל ניסו למצוא מידע על השניים, התקשרו לבתי חולים ולמוקד לאיתור נעדרים ונעזרו בקבוצות שקמו באותם ימים. "לא יודעים מה עם הילדים. המשפחה של דניאל מחפשת, אנחנו מחפשים. אין ילדה. רק יודעים שהיא נסעה לרעים עם דניאל", היא אומרת. "התקשרנו לבתי חולים, התקשרנו למוקד שאמרו לנו שאפשר להתקשר אליו לקבל מידע. התקשרנו כל עשר דקות. היו מלא קבוצות שגם שם היו חיפושים וכל מיני דברים".
בעלה היה לצדה. "רק בעלי היה, כי אני לא רציתי לראות אף אחד", היא מספרת. "אני כל כך הייתי עסוקה בחיפושים שלא היה לי זמן לאף אחד".
כשהגיעו, התבקשו להמתין. אולגה עדיין קיוותה שעומדת להגיע בשורה טובה. "אצלי הייתה איזושהי שלווה, לא יודעת. הייתה ציפייה שעכשיו אני אדע איפה הבת שלי. הייתה תקווה. כשישבתי, חשבתי: הנה, עכשיו".
בהמשך ניגשו אליהם שני שוטרים וביקשו שייכנסו לחדר. בעלה חשש מן הבשורה שעומדת להימסר להם. אולגה עדיין קיוותה.
"בעלי אומר: 'זהו, זה הסוף'. ואני לא האמנתי לו. לא יודעת למה הוא החליט ככה", היא מספרת. "היה חדר קטן עם שולחן גדול. המתנדבת הזאת, היא חמודה כזאת, כל הזמן החזיקה אותי. היא נכנסה ראשונה, והשוטר אמר: 'רק הורים'. התיישבנו ליד השולחן, היה שקט".
בחדר הודיעו להם השוטרים שדנה נמצאת בחברה קדישא. שם הבינה אולגה שבתה לא תחזור. "אני לא יודעת איך נסעתי הביתה", היא אומרת. "עד נתניה נסענו בסדר, כי החזקתי את עצמי בגלל הבחורה הזאת, מיכל. היא כל הזמן החזיקה אותי, על הדרך סוכריות, עוגיות, שתייה. ממש החזיקה אותי".
במקום הוצעה להם גם עזרה, היא מספרת, אך באותו רגע לא רצתה בה. "היו שם כולם. רצו להציע עזרה, כדורים, עניינים. אמרתי: 'לא צריך'. וזהו, הגעתי הביתה. הכול היה בשחור. גם יום, גם לילה, גם צהריים".
את התאריך המדויק של השיחה האחרונה עם דנה אולגה אינה זוכרת בוודאות. את המילים היא זוכרת. "המילים האחרונות היו: 'דנות׳קה, אני מאוד מאוד מתגעגעת. אני מחכה לך הביתה'. אז היא אומרת: 'אימושקה, אני גם אוהבת אותך, אני גם מתגעגעת מאוד׳".
דנה לא ביקרה בבית במשך כמה שבועות. היא הייתה עסוקה בהכנות ליום הולדתו של דניאל, שחל בספטמבר, ובהמשך חשבה שתצא למילואים, אך לבסוף לא יצאה.
"כל ספטמבר היא לא הייתה אצלנו בבית, כי היא התכוננה ליום ההולדת של דניאל. אחר כך היא חשבה שהיא צריכה ללכת למילואים, אז לא הגיעה, ובסוף לא הלכה. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו איתה".
לפי מה שנמסר לאולגה, באותו בוקר התקיימה שיחה עם משפחתו של דניאל, שבה דנה ענתה לטלפון שלו ואמרה שהם רצים ומנסים להסתתר. לאחר מכן נותק הקשר.
לדבריה, דותן סיפר שראה את דניאל מכסה את דנה בגופו. מאז, היא אומרת, הוא מתקשה עם העובדה שהמשיך לרוץ. "הוא עכשיו מאוד מצטער שהוא ככה עשה ושהוא עזב. אני אומרת: 'תקשיב, אם לא אתה, איך היינו יודעים מה קרה? טוב שאתה חי. טוב שאתה עכשיו יכול לספר לנו'. הוא מסכן, חושב שהוא אשם".
לצד מה שהצליחה המשפחה לברר, אולגה אומרת שנותרו שאלות רבות ללא מענה. "יש לנו הרבה הרבה שאלות, אבל אין תשובות. אף אחד לא יכול לענות לנו".
היא מבקשת ועדת חקירה ממלכתית. "אנחנו מאוד מחכים. חייבים להגיע לזה, חייבים. מה זה שלוש שנים? עוד מעט בכלל ישכחו מה זה שבעה באוקטובר", היא אומרת, ומוסיפה: " אני לא אתן לזה להישכח".
דנה גדלה בחיפה ולמדה בתיכון עירוני ג׳. במשך שנים התאמנה בטאקוונדו, ואולגה מספרת כי בתחילה רצתה לבנות את עתידה בתחום הספורט. פגיעה בברך הקשתה עליה להמשיך בכיוון שרצתה. "דנה מההתחלה מאוד רצתה ללכת בכיוון ספורט, כי היא הייתה הרבה שנים בטאקוונדו. אחר כך קרה לה משהו עם הברך, אז היא לא הצליחה. היא חשבה שתלך ללמוד משהו ספורטיבי, אבל בגלל הברכיים לא יכלה".
גם לקראת השירות הצבאי היו לה תוכניות ברורות. "היא מאוד רצתה ללכת לקרבי ולא קיבלו אותה. אני כבר לא זוכרת למה. היא ממש כעסה, התחילה לבכות. שאלתי: 'מה קרה?' אמרה: 'לא קיבלו אותי לקרבי'".
אולגה זוכרת גם כיצד מצאה בתה סיבה לשמוח בתפקיד שאליו הגיעה. "מישהו אמר לה: 'דנה, אל תבכי. תלכי לקפל מצנחים, זה ממש טוב, יהיו לך נעליים אדומות'. אז היא שמחה מזה. היא אמרה: 'אמא, בסדר גמור, אני הולכת לקפל מצנחים כי יש נעליים אדומות'. אמרתי: 'כל הכבוד'. היא ממש הצליחה שם בצבא. זו ממש עבודה קשה, לקפל את המצנח".
אחרי הצבא רצתה ללמוד ולבנות משפחה. "היא רצתה להתחתן. היא רצתה להביא ילדים. היא מאוד אהבה טבע, אהבה מוזיקה, אהבה מאוד ים".
כשאולגה מתבקשת לספר מה חשוב לה שיידעו על דנה, היא חוזרת ליכולת שלה לעזור לאחרים ולשמח אותם. "אני רוצה שכל הילדים יהיו כמו דנה שלי. זה הבן אדם שהיה, גם מבפנים וגם מבחוץ, מאוד טוב. היא הייתה גם יפה וגם טובה. אני רוצה שהנשמה שהייתה אצלה תהיה אצל כל הילדים ואצל כל האנשים. היא ידעה לעזור. היא ידעה לתמוך. היא בן אדם שרק מביא שמחה לכולם. לכולם".
על הקשר ביניהן היא מספרת: "קשר טוב היה, ממש טוב. תמיד חשבנו שאנחנו לא בת ואמא, אלא כמו חברות. יצאנו לטייל ולא חשבנו שאנחנו אמא ובת, באמת. השתוללנו, אכלנו, התלבשנו. ממש היה קשר טוב, הייתה הבנה אצלנו".
דנה ודניאל הכירו באילת, מספרת אולגה. הוא עבד בעיר, והיא הגיעה עם חברות לטיול. הם נפגשו דרך חברים, והקשר נוצר מיד. "זה היה מהמבט הראשון", היא אומרת. "החברות של דנה מספרות לי: דנה עבדה בלילה, סיימה עבודה בחמש בבוקר, נסעה הביתה, התלבשה, הלכה לאוטו ונסעה לאילת בשביל לראות רגע את דניאל. אהבה ענקית".
גם דניאל נשאר חלק מהמשפחה. אולגה מדברת עליו בחום, והקשר עם הוריו נמשך. ב-20 בספטמבר, ביום הולדתו, נסעו לבקר אותם. "דניאל כזה חמוד, ילד טוב, נשמה טובה", היא אומרת. "הוא כמו המשפחה שלנו. הוא כיסה אותה עם הגוף. הוא כבר איתנו לנצח".
החברות מתגוררות כיום במקומות שונים, אבל לקראת ה-7 באוקטובר הן מתכננות להגיע לחיפה, לטקס ליד הספסל שהוקם לזכר דנה.
בחוף דדו, מול הים, הוצב לאחרונה הספסל שאולגה ביקשה להקים לזכר בתה. הבחירה במקום הייתה קשורה לאהבה של דנה לים, בכל עונה. "למה רציתי מאוד ספסל בים? כי זה המקום האהוב שלה. זה המקום שהיא תמיד הלכה אליו. לא משנה חורף, לא משנה סתיו, אביב, קיץ. היא תמיד בים. היא מאוד אהבה את הים".
"למי לא פניתי? תמיד קיבלתי תשובה שעוד מעט תהיה ועדה שתעשה את ההנצחה לכל נרצחי הנובה. שלוש שנים שמעתי אותו דבר. למי שלא פניתי בעירייה, אותו דבר שמעתי", היא אומרת. "קיבלתי הצעת מחיר של 60 אלף שקל, אבל אחרי שאמרתי שאני משלמת, היה שקט. לא המשיכו את הנושא של הספסל. הלכתי לערוצי טלוויזיה, כתבנו כל מיני כתבות, הלכתי לעירייה, התקשרנו, שלחנו מכתבים, כתבתי תמיד בפייסבוק. לא עזר".
"הוא אמר: 'בואי תיכנסי לחדר שלנו, אנחנו נעשה לך ספסל'. ובאמת עלינו, ונתנו לי מכתב שכן, יהיה ספסל".
לאחר מכן גויס הכסף והועבר לקרן חיפה. "גייסנו 60 אלף שקל והעברנו לקרן חיפה. מהרגע שהכסף עבר לחשבון קרן חיפה לקח חודש, כמו שאמרו. חודש ימים עבר, ואחרי חודש קיבלנו את הספסל".
לקראת ציון שלוש השנים השתתפה אולגה גם בטקס זיכרון בחיפה. לדבריה, אחרי שנתיים שבהן לא קיבלה הזמנה, הפעם הוזמנה והתרגשה מהמפגש. "שנתיים לא הזמינו אותנו. פעמיים אמרו שמשהו היה עם הטלפון, לא הצליחו להשיג אותנו. הפעם קיבלתי הודעה עם הזמנה, וממש היה מרגש, כל כך נחמד היה. אהבתי, כל הכבוד לעיריית חיפה", היא אומרת.
"זה היה כל כך נעים, כל כך מרגש. הוא היה קטן, והוא חשב על זה ועשה את זה. כל הזמן חשבתי שהוא רחוק מזה, כי הוא אף פעם לא מדבר על זה ולא רוצה ששואלים אותו. ופתאום אני מקבלת את המתנה הזאת. היה כל כך נעים, מאוד".
אולגה אינה רוצה לקבל טיפול פסיכולוגי. כשהיא מסבירה זאת, היא מדברת על הצורך שלה לתת מקום לכאב. "אני לא רוצה. מה אני צריכה לעשות, לרפא לי את הלב? אני רוצה להרגיש את הכאב. אני איבדתי את הבת שלי, אני לא רוצה לשכוח את הכאב שלי. אני רוצה לבכות, אני רוצה להרגיש כואב".
ובאותה שיחה היא מדברת גם על האחריות למשפחה ועל הצורך להמשיך בחיים. "יש משפחה ויש ילדים וצריך להמשיך לחיות. לא צריך לשבת על הספה, לשים ראש בכרית ולבכות ולהיכנס לדיכאון. צריך להמשיך". כשנשאלה אם היא מצליחה, השיבה: "אני מצליחה. אין לי ברירה". לקראת הטקס נסעה אולגה לחולון כדי לאסוף צמידי סיליקון שחורים שהזמינה, עם הכיתוב "דנה לנצח". היא רוצה לחלק אותם לאנשים שיגיעו.
דנה נולדה בחולון, והנסיעה לשם החזירה לאולגה זיכרונות מילדותה של בתה. הפעם נסעה לבדה. "באותו רגע שנכנסתי לחולון, כל הזיכרונות מהילדות שלה עלו לי בראש. אני נוסעת ויורדות לי דמעות, כי אני זוכרת: פה הגן, פה בית הספר, פה בית החולים איפה שנולדת, פה הפארק איפה שטיילנו. אני נוסעת וכל מקום, כל פינה מוכרת לי. כל דבר זה רק זיכרונות עם דנה. בדרך כלל, אם אני נוסעת לחולון, אני נוסעת עם בעלי, אז אין לי הרבה זמן לחשוב על זה, כי אני מדברת עם הילדים או עם בעלי. אבל פה נסעתי לבד, וככה נפלו עליי כל הזיכרונות. היה מאוד קשה. מצד אחד נעים שאני זוכרת את הדברים, איפה שהיא נולדה ואיפה שהיא גדלה, אבל זה כואב ללב. זה היה, וזה אין עכשיו".
בלילות היא מבקשת לפגוש את בתה בחלום. עד היום, היא אומרת, זה לא קרה. "אני הולכת לישון ואומרת: 'דנושקה, בבקשה, בבקשה, תבואי אליי בחלום'. לא. כולם כבר ראו. אני מבקשת מכולם, מי שחלם חלום ורואה שם את דנה, לספר לי. אז מי שיודע תמיד מתקשר ואומר: 'אולגה, את יודעת? ראינו את דנה".
שלוש שנים אחרי הרצח, אולגה מבקשת שהמקום יהיה פתוח לכל מי שירצה לשבת מול הים, להצטלם ולהכיר את בתה. "אני רוצה שיבואו, יצטלמו, יעשו תמונות יפות. באמת יש שם תמונות יפות. שיקראו את השלט, שיידעו מי זאת דניאלה פטרנקו".
התרעות פיקוד העורף