"לא הצלחתי להכיל את מה שאני באמת עוברת, ואז אלון חוזר והכל נמצא מול העיניים. תמיד היינו אנשים אופטימיים, עם רצון לראות את החיים באור חיובי ולהתנהל בהמון אהבה, אבל מתוך המציאות הזו אתה מבין שיש פה המון על מה לעבוד, גם על עצמנו. אנחנו צריכים להבין מי אנחנו עכשיו, מה אנחנו רוצים לעשות ומה בכלל קורה איתנו. הבן שלי חזר, הוא חי. לכאורה, המשפט הזה אמור להגיד שהחיים שלנו דבש, בטח אם מסתכלים על זה ביחס למשפחות שהאהובים שלהן לא חזרו בחיים. אני מבינה את זה לחלוטין ונמצאת שם איתן בלב שלם.
"אבל כשאני מדברת, לפעמים מצפים ממני להגיד רק כמה החיים יפים כי אלון חזר חי. אני רוצה שהעולם יבין שזה בכלל לא כזה פשוט.לחיות במשך שנתיים בטראומה מתמשכת כזו, כשאתה לא יודע אם הבן שלך חי או מת, זה דבר שהגוף, המוח והנפש עוברים בו תקופות קשות מאוד. חווינו תופעה קשה מאוד שנקראת ‘אובדן עמום’ - אתה לא יודע אם הבן שלך חי או מת, אבל הוא נוכח לחלוטין בחיים שלך. אנשים ידעו עליו והוא היה קיים בתודעה של כולם, אבל פיזית הוא לא היה איתנו".
"קורה כאן תהליך שאפשר להמשיל אותו להיריון ולידה. כשאישה בהיריון, כולם סביבה דואגים לה, מוודאים שהיא אוכלת, אומרים לה לשבת ולנוח, כי היא נושאת בתוכה חיים חדשים. כשאלוני היה בשבי, כולם היו סביבי וסביב קובי, אביו של אלון. דאגו לנו, העם היה מדהים, תרם, שאל ונתן מעצמו, וגם המדינה בדקה פה ושם באמצעות ביטוח לאומי שאנחנו מקבלים את מה שצריך. אבל ברגע שאלון חזר, קרה מה שקורה כשאישה יולדת: הפוקוס עובר בבת אחת אל התינוק, ושוכחים שהאמא עבדה קשה מאוד, עברה לידה שהיא חוויה מטלטלת, ושהיא עצמה צריכה להשתקם ולנוח בזמן שהיא נדרשת לדאוג גם לעצמה וגם לתינוק".
שכבות וחומות נושרות
עד 7 באוקטובר עבדה אור כיועצת רגשית, מטפלת ומרצה בכירה שהכשירה מטפלות. נכון לעכשיו היא עדיין לא חזרה לעבודתה. "השגרה שלי כיום רחוקה מלהיות שגרת עבודה רגילה. אני עדיין נמצאת עמוק בתוך האירוע", היא מתארת. "היומיום שלי מורכב ממפגשים בנושא סיפורנו המשפחתי, משיחות עם קהילות רבות, מביקורים במוסדות חינוך ומעבודה מול התקשורת. לצד זה קיים גם הפן הטיפולי וההתמודדות עם הפגיעה הפיזית והנפשית שבאו יחד, ואני משתדלת לאסוף את עצמי בכל הכוח כדי להחזיר את הגוף והנפש למסלול".
שיקום דורש זמן
לדבריה, ההתחלה דרשה הסתגלות: "בשלב הראשון, ברגע שנמרוד חזר הביתה, חווינו חוסר ביטחון והססנות רבה: איך לנהוג, מה מותר להגיד, ממה להימנע ומה לא לשאול. זו הייתה תקופת הסתגלות הדדית מורכבת - הן עבור נמרוד, שהיה צריך להתרגל מחדש לחיים בבית, והן עבורי כאמא ועבור המשפחה כולה. לאחר מכן, בהדרגה, התחלנו לייצר לעצמנו שגרה חדשה. זמן קצר אחרי השחרור הרגשתי צורך עז לשבת ולכתוב ספר ("מסע של אמא - בין שבי לחופש", ד"פ), שמשלב טקסטים ואיורים שמתארים רגעים, חוויות וזיכרונות מאותן שנתיים קשות שבהן נמרוד הוחזק בשבי. מהספר נולדו גם הרצאות שאני מעבירה כיום. בכל פעם שאני עומדת מול קהל ומשתפת בחוויות שלי, אני מרגישה שאני כמו בצל שמקלפים ממנו עוד שכבות. דרך המפגשים האלה אני נוגעת במקומות עמוקים וכואבים יותר שלי, שחלקם לא קשורים ישירות לחטיפה של נמרוד, אלא לילדוּת שלי, לצידו של אבא הלום קרב. הכל מתחבר יחד לתהליך עיבוד אחד. זה מסע חדש. מסע מפרך אחד הסתיים, ומסע חדש של השמעת קול, שיתוף וריפוי התחיל".
כחלק מהמסע, היא מספרת, החליטה לעזוב את מקום עבודתה: "לפני 7 באוקטובר עבדתי בחברת סיעוד, אבל החלטתי לעזוב. אחרי טלטלה כזו אנחנו פשוט לא אותם אנשים, ואיננו יכולים לחזור בדיוק לאותם העיסוקים שהיו לנו קודם. מבחינתי, מדובר ביציאה לדרך חדשה לחלוטין שמאפשרת לי למצוא את הייעוד האמיתי שלי ולתרום לאנשים דרך מפגשים, הרצאות וסדנאות. באשר לנמרוד, הוא מייצר לעצמו שגרה בריאה של עשייה מלאת משמעות, מקפיד על כושר ונפגש באופן קבוע עם חברים. התקופה שלו בשבי תמיד תישאר חלק בלתי נפרד ממנו ומאיתנו. היא לא תיעלם לעולם והזיכרונות מציפים בכל מיני הזדמנויות. אבל הדרך הכי טובה לעבד דברים ולהתגבר עליהם היא לייצר עשייה ולהביט קדימה".
התרעות פיקוד העורף