בשנתיים הראשונות לשבי הגיעו מארד אותות חיים, מכתבים ותמונות, אך במאי 1988 נותק הקשר עימו ומאז נותר גורלו בגדר תעלומה. רון ארד הפך לסמל לאומי וגם לפצע הפתוח של מדינת ישראל והחברה הישראלית בנושא החיילים השבויים והנעדרים.
כוח והשראה לסובבים
"בשנתיים האלה למדתי להכיר את רון, שמיד זכה לכינוי 'צ'וקו', קיצור של 'צ'וקומוקו'. רון היה שלומיאל ומפוזר בצורה בלתי רגילה - תמיד משהו נפל לו, תמיד החולצה שלו הייתה בחוץ ותמיד הוא איבד את הכומתה. היה צריך להשגיח עליו כי בקורס טיס מקפידים מאוד על סדר וניקיון, ואם לא היינו שומרים עליו הוא היה חוטף עונשים על ימין ועל שמאל. הוא הצדיק לחלוטין את הכינוי שלו, אבל עשה את זה עם המון חן. בצד הפיזור הזה מצאתי בחור עם ראש חריף ביותר, אנליטי וחכם מאוד, אחד כזה שמנתח ומבין נכון כל מצב, ויודע לתכנן ולראות כיצד הוא יוצא ממנו. מעבר לכך, פגשתי חבר נפלא ואדם טוב, שהחברות אצלו לא הייתה רק ערך, אלא ממש הלכה למעשה.
"למרות שהוא היה צנום, צ'וקו היה הכי נמרץ מכולנו, ובזכותו זכינו בתחרות של מסע האלונקות כי הוא הראה לכולנו איך דוחפים קדימה", נזכר פרופ' זיו. "בהמשך זכיתי להיות איתו גם במסע המילוט וההישרדות המפורסם של קורס הטיס. צ'וקו היה בחור מאוד אהוד, מאוד בולט, מאוד נוכח ומרשים בכל ההיבטים. הנוכחות שלו בקורס בלטה מאוד מבחינה אישיותית וחברתית. הייתה בו בגרות לצד שובבות. לימים אני המשכתי להדרכה בבית הספר לטיסה, ובתקופה מסוימת גם הוא הגיע להדריך שם. הוא הדריך במסלול שבמסגרתו החניכים עברו את סדרת השבי, כך שהוא זכה להיכרות עמוקה עם עולם השבי. הוא הכיר את מה שעוברים שם טוב מרבים מאיתנו".
"ב-1980 הוצבתי בטייסת שבה רון שירת והוא מיד זכר אותי וקיבל אותי יפה לטייסת. הקשר בינינו הלך והתהדק סביב תחומי עניין משותפים - טיולים ובעיקר ספורט. אהבנו מאוד לראות ולשחק יחד כדורגל וכדורסל. לימים הוא התחתן עם תמי, ואני ואשתי אריאלה התחתנו בערך שנה אחריהם. עברנו לגור בשיכון המשפחות ברמת דוד ממש מולם. גם אריאלה ותמי הפכו לחברות טובות, ולאט-לאט נעשינו רביעייה מאוד מוכרת בשיכון. כולם ידעו שאנחנו תמיד יחד, כמו משפחה. עוד עניין משותף היה הלימודים בטכניון: רון התקבל ישירות לטכניון בזכות תעודת בגרות מעולה, ואני, שהייתי תלמיד גרוע, נתקלתי בקשיים. רון עזר לי, ישב איתי והסביר לי כל מה שצריך. בזכותו עברתי את השנה הראשונה. הוא רצה להיות מדען".
יוגב מציין את חריפות השכל כתכונה בולטת של ארד. "היה לו הכושר להפריד בין עיקר לטפל, לטפל בעיקר בצורה ממוקדת ומהירה ולהבין דברים הרבה יותר מהר מכל אדם סטנדרטי", הוא מסביר. "חוץ מזה, הוא היה בעל יכולת אתלטית מיוחדת, מעל כולנו, ואדם תחרותי מאוד שרצה תמיד להיות ראשון. כשהוא נפל בשבי, היכולת האתלטית הזו שלו - כמו לדעת לטפס על גדרות בגובה שלושה-ארבעה מטרים - הביאה אותי ועוד רבים אחרים לחשוב שיכול להיות שהוא ינסה לברוח".
"הייתי ברביעייה הראשונה שתקפה בצידון, וכשחזרנו הזניקו את רון וישי ואת המטוס השישי", משחזר יוגב את היום שבו הופל ארד נפל בשבי. "חזרנו לבסיס לפניהם, ושמענו במערכות הקשר שיש כנראה מטוס אחד שנפגע. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות, כי הייתי שם עשר דקות לפני כן ואף אחד לא ירה עלינו. ואז מפקד הבסיס ביקש ממני לבוא איתו להודיע לתמי כי הוא רצה שיהיה שם חבר טוב שלה. זו הייתה סיטואציה קשה מאוד עבורי. עמדנו מולה והיא שאלה המון שאלות, שלחלקן אין תשובות עד היום, כמו מה קרה, אם מנסים לחלץ אותו ואיפה הוא".
"כשהבנתי שצ'וקו הוא הנווט שנטש את המטוס אמרתי לעצמי שזה אומנם קשה, וחתיכת אירוע, אבל על צ'וקו אפשר לסמוך", מספר מירב. "צ'וקו הוא מסוג החתולים שתמיד ייפלו על הרגליים. יש לו תושייה, יש לו כוחות ויש לו מוח, ואם זה הוא - אנחנו נמתין בסבלנות והוא כבר יצוץ מאיפשהו. הרגשתי שאפשר לסמוך קודם כל על צ'וקו, אבל גם על חיל האוויר ועל מדינת ישראל. הייתי נאיבי".
סוג של סוף
"כפי שחינכו וגידלו אותנו, האמנתי שמדינת ישראל לא מפקירה אף שבוי. ההתפכחות שלי חלחלה עם השנים, אבל נקודת השבר הייתה בעסקה שישראל עשתה לשחרורו של אלחנן טננבוים ב-2004. עבורי, באופן אישי, זו הייתה טלטלה קשה והתנפצות של הקונספציה. כיום את כולנו מלווים רגשות אשם על כך שלא נלחמנו מספיק ונתנו אמון במערכת, אמון שבדיעבד לא היה מוצדק. אז עוד לא שיערנו לאן מדינת ישראל עוד עלולה להגיע ב-7 באוקטובר. ראינו שמדינת ישראל זנחה אזרחים וחיילים שנפלו בשבי.
"הלקח החשוב ביותר שסיפורו של רון מלמד אותנו, לקח שגם הממשלה הנוכחית לא יישמה, הוא שכשיש אנשים בחיים צריך להחזיר אותם כמה שיותר מהר ובכל מחיר. לא מעט חטופים שנחטפו לעזה יכלו לחזור בחיים אילו הממשלה הייתה מיישמת את השיעור החשוב שלמדנו על בשרם של רון ובני משפחתו. בהזדמנות הגדולה ביותר שהייתה למדינה להדגים את עומק התובנה של הלקח הזה נרשם כישלון אחר כישלון. האירועים בשנים האחרונות הראו לי בצורה מוחשית מאוד את הפער העצום שבין מדינת ישראל שצ'וקו הכיר ביום שהוא יצא למשימה, ובין חוסר האחריות וההפקרות שבהן המדינה מנוהלת כיום. מדובר בשמיים וארץ".
"התקווה לראות את רון דעכה עם השנים, לצערי הרב", אומר יוגב. "בשנים הראשונות עוד חשבנו שימצאו אותו, אבל אחרי 20 שנה הבנו שהסיכוי כמעט אפסי. בעיניי, ההשוואה בין חטופי 7 באוקטובר ובין רון היא השוואה רגשית בלבד. עם כל הכאב, הממשלות של יצחק רבין ויצחק שמיר משכו זמן, ובסופו של דבר הפקירו את רון והוא נעלם. הציפייה שלי היא שלפני שאלך לעולמי העניין הזה ייפתר".
התרעות פיקוד העורף