"כך נולד טקס ה-TEA TIME. בשעות הצהריים בימי שישי, מי שלא הייתה במשמרת בישלה במטבחון הקטן. הן הכינו פסטה רוזה וקציצות ושניצל בחלה וקוסקוס ומה לא. בזמן הבישול, וכמובן בטקס עצמו, הן היו מפעילות מוזיקה ושרות. בחמ"ל הזה היה כל עם ישראל - והן הבינו שאוכל ומוזיקה הם שתי שפות אנושיות שמחברות בין אנשים. בטקס הזה, שהתצפיתניות יצרו לעצמן והפך למסורת, הן יצרו לעצמן איים של ונטילציה בתפקיד שכולו בטמפרטורה גבוהה".
גם עצוב וגם שמח
אשל זוכרת היטב את שיחות הטלפון שבהן הייתה רוני שלה מבקשת ממנה את המתכונים לרוטב הבולונז, למרק העוף, לקציצות, לטובת הטי טיים. "כשגילי באה אלינו לשבעה וזרקה את הרעיון להנצחה שמחה לא היה לי קושי עם הרעיון, כנראה כי לא הבנו בכלל מה קורה איתנו", אשל מודה. "לוקח לזה המון זמן לחלחל. בפסטיבל הראשון שעשינו האתגר היה בכלל לשמוע מוזיקה ולהזיז את הגוף, אני לא אומרת לרקוד. בפסטיבל השני, שבו עברי לידר הרים את האולם, אפילו טיפה רקדתי. האירוע הזה נותן לנו, כהורים שכולים, איזו לגיטימציה לרקוד, לשיר ולשמוח.
בהתחלה התקיים בי איזה דיאלוג פנימי. שאלתי את עצמי, 'באיזו זכות את שרה וצוחקת כשרוני איננה?', אבל נתתי לעצמי את ההקלה ואז זה פשוט מתפרץ והגוף מגיב למוזיקה בלי רגשות אשמה. אני מזכירה לעצמי שזה בסדר שאני צוחקת ורוקדת ושרה - אני באולם שמלא בהורים שכולים וכולנו כואבים וכולנו גם צוחקים ורוקדים. המוזיקה עוזרת עם הכאב. ביומיום שלי גיליתי, בעזרת התקשורים שלי עם רוני, שהמוזיקה מעיפה את הדיכאון לעזאזל".
הדרך להרים את הראש
"השנה האחרונה, השלישית, הייתה הכי קשה לי", מספרת אשל. "נפלתי לדיכאון קשה, כמה חודשים לא יכולתי לצאת מהמיטה. הזמן לא מרפא, הכל נהיה רק יותר קשה, יותר עצוב, יותר כואב. כשאני רואה את החברות שלה, שסיימו כבר את הטיול הגדול בחו"ל ומתחילות ללמוד, אני חושבת איפה רוני הייתה יכולה להיות עכשיו. רוני כל הזמן נוכחת, היא כל הזמן איתנו, אבל זה לא מספיק כי אי אפשר לגעת בה, לחבק אותה. זה הכי קשה. רק כשהחטופות חזרו הבנתי שרוני לא חוזרת, ואז התחיל האבל שלי. שם נפלה ההבנה שהנס הזה לא יקרה.
"אבל התקשורים איתה נותנים לי כוחות. אני מדברת איתה בלב ובקול, ומרגישה שהיא מלמדת אותי המון דברים. היא לקחה על עצמה לטפל בי ואני מקשיבה למה שהיא מבקשת ממני. למשל, מרוני למדתי שבכל פעם שאני נופלת - אני צריכה לשים לי מוזיקה. יש לי פלייליסט שלי ואני מקשיבה לו וחוזרת לנשום. הבנתי שהמוזיקה מגרשת את החושך ואני משתדלת להקשיב למוזיקה לפחות שעה ביום כדי לא לשקוע. אני מקדימה תרופה למכה".
"כמו שחמ"ל לא מפסיק לעבוד, הבנו שאנחנו ממשיכים את המשמרת של הבנות", אומרת לייבושור. "זה שאנחנו יחד, זה מקל. במקביל לארגון הפסטיבל כל אחד מאיתנו עסוק בתקופה הזאת באזכרה לבתו ובהנצחות הפרטיות. זו עוד משימה, וזו משימה גדולה, שמייצרת עומס. אבל הבנו שזו הדרך שלנו להרים יחד את הראש בסופו של חודש קשה. היינו חייבים למצוא דרך לסגור את החודש הזה. גיליתי שהאמנים עושים בשבילנו את העבודה. לא היה ברור איך מופיעים מול אולם כזה, וכל אחד מהאמנים שהגיעו פיצח את זה בשבילנו, כיוון שהם אמני-על.
"אין עוצמה גדולה מזו שקורית שם בין האמן לקהל. בפעמיים הקודמות הלכתי אליהם מראש מאחורי הקלעים ואמרתי להם, 'גם אם תראו אותי בוכה, תמשיכו לשיר. זה יסתדר'. אנחנו חיים ברכבת הרים. יכול להיות לי רגע מחויך, ושנייה אחר כך החיוך נמחק כי אני חושבת על זה שיעל לא תבוא אף פעם. אז גם בהנכחת הבנות אנחנו מייצרים את רכבת ההרים הזאת. נעלה ונצלול ונעלה שוב. היומיום שלנו עצוב מאוד, והפסטיבל הוא רגע שבו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשמוח. אנחנו בוכים ושרים, ויש הבדל בין זה ובין רק בוכים ובוכים. ואנחנו יחד, כמו שהן היו יחד".
גם עבורה, היא אומרת, הזמן לא עושה את מה שאפשר היה לקוות שיעשה - שיכוך הכאב. "זה הולך ונעשה יותר קשה, כי הזיכרון מיטשטש", לייבושור מספרת. "והמחשבה על הרגע שבו אאבד את זיכרון קולה של יעל, את הריח שלה, היא מחשבה מפחידה, כי ברור לי שזה יקרה. אני, בטמטומי, חינכתי את הילדים שלא מקליטים הודעות, אלא כותבים הודעות, ולא הסכמתי שיפתחו חשבון בטיקטוק. אז נשארתי עם הקלטות בודדות של יעל. מה שיש לי זו שיחת הטלפון האחרונה בראש, מ-8 וחצי בערב ב-6 באוקטובר, וקולות קשר של ילדה.
"העמותה שלנו נקראת 'הקול שלהן', כי כשתצפיתנית רואה משהו חשוד, היא מיד עולה בקשר ושומעים את הקול שלה. רצינו להמשיך להשמיע את הקול שלהן. הן התריעו לפני שקורה משהו, הן השמיעו את קולן, ולא הקשיבו להן".
הפסטיבל, שיתקיים ארבעה ימים לפני הבחירות, לא ייגע בעניינים פוליטיים. "אנחנו מגיעים מכל קצוות החברה, דעותינו שונות", אומרת לייבושור, "אבל הפסטיבל הזה הוא הקול המשותף של עם שיודע להיות יחד. הבנות שלנו הצליחו לשרת יחד את המדינה, ובעיניי זו הצוואה שלהן, ה'יחד' הזה. אנחנו מבקשים מעם ישראל להיות איתנו ברגע הזה, לעזור לנו להרים את הראש. ככה אנחנו רוצים שיזכרו אותן - עם השירון ועם הגרפיטי ועם האוכל הטעים. חשוב לנו שיזכרו את החיים שלהן".
התרעות פיקוד העורף