רום (2006-1932) נולדה בשכונת נווה צדק שבתל אביב. בשנת 1950, עם סיום התיכון, הצטרפה לקבוצת גדנ"עים שיצאו למבדקי טיס בבסיס תל נוף. יש לציין שבאותן שנים לא הייתה לחיל האוויר הצעיר מדיניות ברורה לגבי נשים טייסות, וכשקורס טיס מספר 5 יצא לדרך, רום עברה את המבדקים וסופחה לבית הספר לטיסה, יחד עם עוד 29 גדנ"עים שלמדו במעמד של נספחים.
עם סיום הקורס צורפה רום לקורס הסבה למטוסים דו-מנועיים, לקראת שיבוץ כטייסת במטוסי קרב-הפצצה מסוג מוסקיטו. בתום קורס ההסבה הוכשרה רום כמדריכת טיסה על מטוסים קלים בגדנ"ע, בעוד ששאר חבריה לקורס שובצו כטייסים וכמדריכים בבית ספר לטיסה.
כעבור חצי שנה ואחרי לחצים רבים שהפעילה כדי לשנות את תפקידה, הצליחה רום לעבור ל"טייסת הפילים", טייסת של מטוסי תובלה מסוג דקוטה DC-3 (עליהם צברה 1,500 שעות טיסה) והוסמכה לתפקיד קברניט על מטוסי דקוטה. בנובמבר 1953 השתחררה מצה"ל ופנתה ללימודים אקדמיים של היסטוריה כללית ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמהלך הלימודים, במסגרת שירות המילואים, טסה לפחות יום בשבוע בטייסת, כמו גם במהלך החופשות.
פלטפורמות מעץ
בתיה אורני (2020-1933) נולדה וגדלה אף היא בתל אביב. בנעוריה השתתפה בפעילויות של קלוב התעופה לישראל, בנתה טיסנים מעץ ולמדה אווירונאוטיקה. בסיום לימודיה התיכוניים התגייסה לנח"ל ונשלחה להכשרה בקיבוץ רמת יוחנן.
"את יעל פגשתי בבסיס סירקין במהלך שלב מכין בקורס נווטים", סיפרה אורני בריאיון ב-2006. "היא הייתה קברניטה בטייסת דקוטה, ואני עוד חניכה בקורס. שוחחנו על המשך דרכי והיא ייעצה לי מתוך הניסיון שלה. בהמשך שירתנו יחד והפכנו לחברות קרובות".
"פעמון" ו"אדום"
"באותו לילה היינו פעמיים מעל פני השטח וגם בלילות שלאחר מכן. בלילה שאחרי קרב המיתלה נקראנו על ידי איש הקשר שלנו למטה לנחות ולפנות נפגעים. לא היו לנו כל כך פרטים על כך, אבל הבנו שהמצב די קשה. נחתנו בשטח שלא הכרנו, ללא סימוני מסלול ומתוך אמון מלא בקבוצה למטה שאם הם מורידים אותנו למטה, כנראה אפשר לעשות את זה".
"הייתה תחושה מאוד חשובה של אחווה בין כל הטייסים במהלך המבצע", מספרת רום-שילוני. "כל הטייסת עבדה יום ולילה, בעיקר בלילות, בתחושת שליחות מופתית. כשהם טסו לסיני, אחרי ההצנחה הראשונה, זה היה בעצם גם כדי להצניח ציוד וגם לחלץ הרבה מאוד פצועים, וההתנסויות האלה היו מאוד משמעותיות. בהמשך אמא גם הטיסה את המפקדים הבכירים, בהם הרמטכ"ל משה דיין. לכאורה, הפעילות של 'טייסת הפילים' הייתה פעילות תובלה, אבל במבצע הזה הפעילות הפכה לגמרי מבצעית".
יומיים לפני פרוץ מבצע קדש הרגישה אורני שמשהו עומד להתחולל ונסעה עם בן זוגה הטייס לבסיס חיל האוויר תל נוף, אלא שאז נתקלה שוב באתגר מגדרי. "חילקו אותנו לצוותים, עלינו על ציוד, ופתאום עוצרים את המטוס שלי ואומרים לי שאני ורום לא יכולות לטוס כי מחכים לאישור מיוחד של הרמטכ"ל שנשים יצאו למלחמה", סיפרה אורני בעבר.
"אמרתי להם 'אנחנו כבר מאורגנים בצוותים, עברנו תדריכים, הכל מוכן, מה פתאום לחכות לאישור?’. זו הייתה הרגשה זיפתית. אני כבר הייתי על המטוס, מתכננת את הדרך עם מפות, מד מעלות ומחוגה. הצנחנים ישבו בשורות ליד המטוס. בסוף האישור הגיע והמראנו לסיני".
במהלך מבצע קדש, לילה אחרי לילה, יצאו בתיה וצוותי האוויר למשימות. "אמא סיפרה לי שהם טסו בחושך, כשכל כיוון ארך כשעה וחצי, והביאו לכוחות ציוד, אוכל ודואר", מספר שי אורני. "לפעמים הם ביצעו גם שתי טיסות בלילה, ובמהלך היום היו אמורים לנוח ולהתארגן לטיסה של הלילה הבא. באחת הטיסות הם היו אמורים להצניח ציוד, אבל אז קיבלו הוראה לנחות ולהעלות למטוס חיילים פצועים מהקרבות במיתלה, חלקם במצב קשה, כדי לפנות אותם. היא הייתה אישה מאוד אמיצה".
לאחר מבצע קדש עבדה רום כטייסת בארקיע, וב-1962 פרשה משירות מילואים ופנתה לחינוך ולקידום נשים. בשנות ה-70 ניהלה את היחידה לקידום סטודנטים בטכניון והייתה שותפה להקמת המכינות הקדם-אקדמיות, שסייעו לצעירים מהפריפריה, לעולים חדשים ולדור ראשון להשכלה גבוהה לרכוש השכלה אקדמית.
לאחר שנישאה מחדש והפכה לאם, הסתירה בתיה אורני את דבר הולדת ילדיה כדי להמשיך לשרת במילואים. "היה אסור לנשים עם ילדים לעשות מילואים, אז היא לא סיפרה כדי להמשיך לטוס", מספר בנה. "היא עשתה מילואים עד שכבר היו לה שני ילדים, אני ואחי, ואז עלו על זה ביחידה. קצין השלישות הגיע אליה הביתה ושחרר אותה מהמילואים. היא נעלבה וכעסה מאוד על כך. בבית לא דיברנו הרבה על מבצע קדש".
לאחר שעזבה את חיל האוויר עבדה אורני כעשור באל על, שם הכינה תוכניות ניווט לטיסות סדירות, בתקופה שבה עדיין שירתו נווטים בטיסות נוסעים. "היא ניסתה להתקבל גם כטייסת באל על, ואני זוכר שבמבחן היו חסרות לה בדיוק שתי נקודות כדי להתקבל", מספר בנה. "בהמשך היא עבדה כסוכנת נסיעות".
רום ואורני טסו הרבה יחד והחברות ביניהן נשמרה גם אחרי שחרורן מהצבא. "אמא שלי ובתיה היו חברות נפש טובות מאוד כל השנים וגידלו את כולנו יחד - לאמי שלושה ילדים ולבתיה ארבעה", מספרת רום-שילוני. "אנחנו, הילדים, בקשר אלה עם אלה".
"אפשר להסתכל על זה כעל התמסדות של צה"ל. ברגע שקבעו שהצבא בנוי לפי המודל הבריטי ולא לפי המודל הסובייטי, שבו היו טייסות קרב, טייסות תובלה ומפקדות טייסת, אז לנשים נקבעו תפקידים מגדריים של תומכות לחימה, אחיות ופקידות. אליס מילר פתחה את הדלת מחדש. המטרה של כולנו היא ההתחדשות הלאומית שלנו והשמירה על הריבונות של מדינת ישראל, ובשביל זה צריך גם את הנשים וגם את הגברים. יעל ובתיה שיחקו תפקיד משמעותי בשלבים הראשונים של זה, אך זה משהו שאנחנו צריכים לעשות אותו עד היום".